הרגשתי אכזבה קשה לאחר גזר הדין. תחושה של תקיעת סכין בגב לא רק לאלאור, אלא גם ללוחמים. בסופו של דבר, אנחנו באים לבצע את המוטל עלינו באהבה ובתחושת שליחות, ולא כדי לסמן וי. ובסופו של דבר, אנחנו מתמודדים עם סיטואציות מורכבות מאוד ולעתים אף נוראיות. התחושה, לאחר מה שעשו לאלאור, היא שהצבא פשוט בועט בך. הצבא חושב שאנחנו חיילי בדיל, סוללות שאפשר להחליף. אבל שוכחים שאנחנו בני אדם, ילדים שרק לפני שנתיים סיימו את התיכון והתגייסו עם מוטיבציה גבוהה לצה"ל.
בעיניי, אלאור הוא השעיר לעזאזל של מערכת צבאית כושלת ושל התנהלות צבאית כושלת. כל הקצינים, ברגע שיכלו, התנערו מהאחריות כלפי אלאור והתנערו מהאחריות להיות לצדו. אומרים שהמפקדים שלנו הם הכי ערכיים בעולם? איפה זה? כל הזמן דיברו אתנו על אחדות, אחווה, רעות, אחריות וערכים. איפה הערכים האלה? הבעיה אינה אישית של אלאור. ברגע שאתה צריך את המפקדים לצדך, הם פשוט לא שם. הם יקבלו את הקידום, ימשיכו ויעלו בסולם הדרגות על הגב שלנו, ואנחנו, הלוחמים, ניכנס לכלא.
לדעתי, העונש שהוטל על אלאור מוגזם. מי שקיבל את הכדור בראש הוא מחבל שהגיע בכוונה תחילה לרצוח חיילים. אני לא מבין איך אפשר להגיד שאלאור לא כיבד את ערך החיים. אלאור הגן על כל החיילים והאזרחים שהיו בזירה, ויכול היה מאוד להיות שלמחבל הזה היה מטען על הגוף. אם היה לו מטען, אלאור היה מקבל עיטורים. אלאור הוא אחד מהחיילים היחידים שלא חשב על הכלא שהוא עלול ללכת אליו. הוא חשב על החיילים ועל האנשים שהיו סביבו.
כשהתגייסתי לצה"ל, אמר לי אחי הגדול: "עדיף לשבת בתא בכלא מאשר לשכב בקבר". אלאור, אני מעדיף לבקר אותך בכלא אפילו חמש שנים, מאשר לבקר אותך בקבר כל החיים.
הכותב הוא חברו למחלקה של אלאור אזריה