אמש פורסם דוח על איום המנהרות, דוח שלם שעוסק במנהרות בלי אף אזכור קטן של אורון הבן שלי, בלי אף אזכור של השבויים והנעדרים מאותו מבצע שנחטפו לתוך אותן מנהרות. שום מילה. כבר שנתיים וחצי שאני מחכה לשובו. כבר שנתיים וחצי שאנחנו חיים באי־ודאות. הוודאות היחידה שיש לי היא לגבי ההתנהלות המאכזבת של הממשלה והעומד בראשה.
שלחתי את אורון בלב מלא חששות לשירות קרבי בחטיבת גולני, אחרי שבני הבכור שירת בחטיבת גבעתי. כך הם חונכו וגדלו - לאהוב את הארץ, לשמור עליה, על האזרחים החיים בה. לא חשבתי לרגע שאת הבן ששלחתי כדי שיגן על המדינה, המדינה לא תחזיר אלי. אומרים שמטעויות לומדים. על טעות לא חוזרים פעמיים או שלוש או ארבע. אני תוהה לעצמי: האם המדינה רוצה לשחזר את סיפור רון ארד? האם למשפחתנו לא מגיע לדעת מה עלה בגורלו של אורון?
עוד דוח ועוד ועדה ועוד דוח, נראה שזה כבר לא גורם אי־נוחות למי מהאחראים למחדל, והבן שלי לא מדיר שינה מעיניהם. אנחנו יודעים שהיה מידע על מנהרות, אנחנו יודעים על אי־הסדר בקבינט, אנחנו יודעים שכל הגורמים עשו מאמצים, גם אם חלקם כשלו. את כל זאת אנחנו כבר יודעים.
דבר אחד אנחנו לא יודעים: מתי נראה שוב את אורון. אנחנו חיים בתוך מנהרה של זמן, ולי נותר לשאול רק: כמה זמן?