מהפך? חלק מהציבור שתמך באלאור אזריה נסוג לנוכח הערעור

בחייהן של אומות מתרחשים לעתים הליכים משפטיים, שהופכים לגדולים יותר מהאירועים שבגינם התחילו, ושלתוצאותיהם השפעות רבות יותר מאשר גורלם של האנשים המעורבים בהם. כאלו היו משפטה של ז'אן ד'ארק במאה ה־15, משפטו של גלילאו גליליי במאה ה־17, משפט דרייפוס מ־1895, משפט הקופים שנערך ב־1925 בארה"ב, משפט הרופאים שהתקיים בברה"מ ב־1953 ופרשת ווטרגייט שהביאה להדחתו של הנשיא ניקסון ב־1974. 

גם בישראל התחוללו פרשיות שהטביעו חותם והותירו עקבות בחברה, בערכים ובמוסר של המדינה. למשל עסק הביש ב־1951, משפט כפר קאסם ב־1954 ופרשת קו 300 ב־1984. כעת מצטרף אירוע נוסף לרשימה המטלטלת הזו: משפטו של אלאור אזריה. 

יכול להיות שבראשית הדרך נפלו פגמים מסוימים בהתנהלות החקירה בפרשת אזריה, אך יש להניח שהם לא נעשו בזדון, אם בכלל. בהמשך זכה אזריה להליך משפטי הוגן בבית המשפט הצבאי על פי כל המתבקש בהעמדה לדין פלילי במדינה דמוקרטית. זכויותיו לא קופחו וניתנה לו מלוא הבמה. הטעות הגדולה שעשה הייתה בחירת קו הגנה בלתי אפשרי, שבו ניסה לשכנע את בית המשפט ואת הציבור שהירי במחבל המנוטרל היה תוצאה של הגנה עצמית ועל כן מוצדק.

יכול להיות שאלמלא המצלמות שתיעדו את האירוע, היה מישהו יכול להאמין בתזה המשפטית המופרכת הזאת, אך הטכנולוגיה עמדה לאזריה לרועץ. תמונה אחת תמיד שווה אלף מילים. אילו היה בוחר קו הגנה אחר, מודה בטעותו ומביע חרטה, מן הסתם פני הדברים היו נראים אחרת. וכרגע פניו לא היו אל הכלא. 

הכרעת הדין הייתה ממוקדת והרשיעה אותו בעבירה של הריגה, שדינה מקסימום 20 שנות מאסר. ככל הנראה בשל הנסיבות המיוחדות של האירוע, השופטים רצו לאזן וגזרו עליו עונש קל ולא פרופורציונלי להכרעת הדין, של 18 חודשי מאסר. אזריה, שאינו מפגין בגרות יתרה בשליטה על מהלך חייו, בחר בחלופה הגרועה ביותר מבין אלה שעמדו בפניו לאחר מתן פסק הדין, ובמקום להרכין ראשו ולבקש המתקת עונשו (מה שכנראה היה מקבל), הוא החליט לערער על עצם הרשעתו.  

הערעור כמעט חסר סיכוי. זו טעות לא פחות חמורה מהחלטתו של משה קצב לא להסכים לעסקת הטיעון שהוצעה לו. אילו אזריה ומשפחתו היו מתחשבים גם בחברה הישראלית, שהפרשה הזו קורעת אותה מבפנים, הם היו נמנעים מלהגיש את הערעור לנוכח הסיכוי הנמוך. על פניו נראה שהערעור יהיה במה פוליטית לתקוף את צה"ל ומפקדיו ואת מערכת המשפט ומנהיגיה ולהגדיל את השסע והקרע בחברה הישראלית סביב הפרשה הזו. 

מאידך, מאחר שאזריה בחר את דרכו, טוב עשתה הפרקליטות הצבאית שערערה על קלות העונש ודרשה עונד מינימלי של שנתיים וחצי מאסר לאזריה, משום שהפער זועק לשמיים. 

בשולי הדברים, ממבט חטוף בתקשורת וברשתות החברתיות, נראה שמתחיל מהפך מסוים. חלק מהציבור שתמך באזריה נסוג לנוכח הערעור והמתחים שהוא ממשיך ליצור. אז יהיו לנו עוד מספר ימים של נוכחות בתקשורת כשאזריה יתחיל לרצות את עונשו, ואחר כך איש לא יזכור אותו, אך ההשלכות של משפטו יישארו לעד בחברה הישראלית. 

אומנם הרב יגאל לוינשטיין, ראש המכינה הקדם צבאית בעלי, מכשיר חיילים וקצינים קרביים מעולים מקרב הציונות הדתית, אך בשל אמירותיו יש לסלק אותו לאלתר מהמוסד החינוכי ולהרחיק אותו מכל שירות ציבורי אחר, תוך הוקעתו.

הרב לוינשטיין הוא פרובוקטור להכעיס, שמערער את הקונצנזוס הרחב ביותר בחברה הישראלית: השירות הצבאי בצה"ל. המאבק האלים שלו בגיוס בנות דתיות לצבא חותר תחת יסודות ההסכמה הלאומית ומעורר שאט נפש. זו חתרנות לשמה, ויש לה הגדרה בספר החוקים שלנו. 

נכון, בנות המצהירות על דתיותן ועומדות במבחני צה"ל לעניין זה אינן חייבות גיוס. למרבה השמחה חלק לא קטן מהן מוותרות על הפטור ומבקשות מרצונן החופשי להתגייס לצה"ל. על פי הנתונים, כיום משרתות 4,000 בנות דתיות בצבא. צה"ל מעוניין בהן ומעודד אותן להצטרף לשירותיו, אך הרב לוינשטיין במהלך חתרני מרפה את ידיהן ושם אותן ללעג ולקלס.

שרת התרבות מירי רגב החליטה שמוסדות תרבות המעלים תכנים נגד מדינת ישראל ומערערים על זכות קיומה לא יזכו לתקציבים ממשלתיים. היא לא סותמת להם את הפה ולא פוגעת בחופש הביטוי שלהם, אלא לא מתקצבת אותם וכך צריך להיות. גזירה שווה צריכה לחול גם על מוסדות חינוך ומכינות קדם צבאיות הנסמכים על תקציבים ציבוריים. 

אינני מבין מדוע ציבור שלם שמשלם מסים צריך לממן את הרב לוינשטיין בשעה שהוא חותר תחת אושיות הציבור שמממן אותו. אינני מבקש לאסור עליו להתבטא כאוות נפשו, כל עוד הוא לא מסית באמירותיו. אבל מימונו הוא צעד אחד רחוק מדי. יחליט הרב: אם הוא רוצה ליהנות משכר ומתקציב ציבורי, עליו להחריש לעד ולא להתבטא עוד בצורה חתרנית. ואם אינו רוצה להחריש, שיתפטר או שיחדל לקבל מימון ציבורי ויאמר את אשר על לבו. 

יש לשבח את שר הביטחון אביגדור ליברמן שהחל במהלך לקצץ את התמיכה הכספית הציבורית בלוינשטיין ובמכללת עלי, וחבל ששר החינוך נפתלי בנט שם מקל בגלגליו של שר הביטחון משיקולים פופוליסטיים. כשעלה על הפרק נושא תקצוב מוסדות התרבות, הוא גלגל עיניים לשמיים, אך בעניין תקציב מוסדות החינוך החרדיים הוא משפיל מבטו ומתעלם. 

שלוה הסל היא אושיה חברתית תל אביבית, דומיננטית ומוחצנת. לאחרונה כתבה הסל ספר מתח רומנטי, ספק בדיוני ספק אמיתי בשם "נשואה למוסד" (הוצאת קוראים), "המבוסס על אירועים שחוותה ועל מבצעים שבהם נטלה חלק", כך נכתב בגב הספר. 

הסל נשואה לאיש המוסד לשעבר יורם הסל, שהגיע לדרגה בכירה ביותר בארגון, כמעט עד לקצה הפירמידה ונחשב למפקד מוכשר ואינטליגנטי. דמותו הפוכה מזו של רעייתו, הוא מופנם, צנוע ושקט, ונמנע מלמשוך תשומת לב. 

בספר ישנם כל המרכיבים במינון הנכון - מתח, אלימות, אופל, תככים, זדון, עבריינות, סקס, חיי פאר ומותרות ועוד. הוא קריא ומרתק, והקורא בהחלט יכול ללמוד ממנו דבר אחד או שניים על דפוס פעילותו של המוסד בחו"ל, באזור הדמדומים של המותר והאסור, החוקי והבלתי חוקי. 

באירוע ההשקה בנוכחות בכירי המוסד, הכריז יורם כי הוא לא קרא את הספר והוא גם לא מתכוון לקרוא אותו. דבריו יצרו סקרנות בקרב השומעים, ולאחר קריאת הספר ניתן גם להבין למה הוא טען כך.