כל מכשירי ה"סמארט קומוניקציה" שלי החליטו לעדכן את עצמם השבוע. בעיתוי מוזר באותו היום, וכמעט בהפרש של שעה זה מזה, כאילו שיש בבית איזו קומונת מכשירים חכמים שקובעת פגישות לעצמה מאחורי גבי. זה התחיל במחשב האישי בחדר העבודה, עבר לטאבלט, אחר כך למחשב הנייד של העבודה, לסלולרי, וגם לסלולרי הישן שאני מחזיקה במגירה כבן ערובה כגיבוי, כי אם מישהו מהם יחדל לתפקד אז ככל הנראה אחדל גם אני.
ומה לו לבן אדם אחד, ובמקרה זה לאישה שכל עתידה לפניה, להיות משועבדת לעדכונים של ארבעה ילדים אלקטרוניים שדורשים תשומת לב יותר מתינוק יונק. בין בהייה בגלגל עדכון התוכנה שזז לאט כמו כדור הארץ, ומבט עצבני על האחוזים שמסרבים לעלות, שמתי לב שלכל מכשיר יש שימוש אחר, ואני לא נוטה לערבב עניינים. לעולם לא אסתכל במייל של עבודה כשאני על הטאבלט, ואת הטור הנוכחי אני מעדיפה לכתוב בנייד הפרטי ולא בזה המחובר לשלל תוכנות. בחיי שאני טיפוס אנלוגי בעולם דיגיטלי, כמו שאומר השיר שבטוח נכתב עלי. כי בתוך תוכי אני בן אדם של עיפרון ומחברת, עט ופנקס במקרה היותר מתקדם. מעדיפה לשבת על ספסל אקראי בשכונה עם הגב לשמש ולכתוב הגיגים, לסמן סימונים ולעשות רשימות עשייה בכוכביות ולצדן וי.
לא מזמן, במהלך פרויקט גדול שעשיתי, הסתובבתי במשך חודש עם ערימת דפים ממורקרים וסימנים בעיפרון שרק אני מבינה ורק אותי הם מרגיעים, כשכל מי שעבר לידי לא הבין מה לי ולבלגן הזה בעיניים ולמה אני לא מסתפקת במחשב. לא היה נעים לי לומר שאני לא סומכת על מחשבים. סומכת עליהם פחות מאשר על בני אדם, ועל בני אדם אני לא סומכת לאחרונה בכלל. אני קצת מתביישת להודות בכך, מכיוון שבימים כתיקונם מחשבים אמורים להיות חברי הטובים ביותר.
במכשירים חכמים למיניהם ובמיוחד במחשבים יש משהו מאוד ישר וברור, אתה יודע מה אתה נותן ומודע להשלכות של מה שתקבל. אם תשקיע באנטי־ וירוס ובניקיון דו־חודשי של תוכנות זדוניות, הוא יעלה מהר, אם כל הזמן הוא יזמין אותך לדייט עדכונים ואתה רק תדחה ותדחה, אז הוא יתקוף אותך דווקא בבוקר העבודה העמוס ביותר ויפציר בך “אל תכבה אותי, נודניק, מגיע לך". פעם חשבתי שגם בני אדם הם יצורים די צפויים: אם אתן למישהו אהבה וחום וכסף ואוכל טוב, הוא לא יהיה מתוסכל. גיליתי שדווקא כן. זה תלוי באופי ובעיני המתבונן. לא כולם יודעים להעריך דברים טובים שבאים בקלות.
כך או כך, כשהמכשירים החכמים הללו קורסים לפעמים, מצחיק לראות איך אנחנו תופסים את הראש מופתעים, כאילו לא ידענו שיש בהם משהו שמשקף גם את עצמנו. קריסת מערכות מתרחשת כי הזנחנו מדי, כי חשבנו בעיקר על אחרים, כי לא הפעלנו את האנטי־וירוס או לא כיבינו את המכשיר באופן מסודר. מישהו עוד עושה את זה? או רק אני מנתקת באכזריות מחשבים מחשמל, קצת כמו מערכות יחסים. ופתאום זה הכה בי: מה היה קורה אם מישהו היה מבקש ממני להישאר במצב המתנה עם עין אחת פקוחה כל לילה?
דווקא באותו בוקר עמוס, כשכל החיבור שלי לעולם החליט שהוא מעדכן את עצמו מחדש, הייתי באיזשהו צומת דרכים בין להמשיך ולהילחם על משהו שהאמנתי בו לבין לשחרר, גם אם בקושי רב, ולהבין שלפעמים דברים טובים קורים אם נותנים להם את הזמן. ובדיוק כשחשבתי שהעולם קרס, התברר שכולם בחוץ חיכו בסבלנות עד שיידלק לי המחשב. כנראה שלא צריך לרוץ לשום מקום, ומותר מדי פעם לעצור הכל (ולא לספר לאף אחד) ולעדכן את התוכנה הפנימית גם אם נדמה שזה מוקדם מדי, שזה לא מסתנכרן עם מה שהאגו רוצה ועוד כל מיני שטויות.
פעם לא האמנתי באנטי־וירוסים למיניהם. איזה טכנאי מחשבים בשם מיכאל שישב אצלי בבית במשך שלוש שעות הסביר לי שהכל בולשיט, ורק צריך להיזהר ולא לגלוש באתרים מפוקפקים. בדיוק כמו עם בני אדם. אז הפעם, מיכאל, נכנעתי, לא רק שהתקנתי סוף־סוף את התוכנה החינמית אלא גם שדרגתי אותה למסלול פרימיום בתשלום. לא סומכת על דברים שמקבלים בחינם יותר, ובטח שלא סומכת על המזל. סריקת האנטי־וירוס הראשונה שלי בחיים יצאה לדרך. בינתיים עוד לא נמצאו בשטח מזיקים.