לאחרונה נפלה בחלקי הזכות להשתלב במשלחת "עדים במדים", בני חורין במדים, המשלחת של צבא הגנה לישראל לפולין. את המראות שאליהם נחשפתי במסע הזה אני מתקשה להשאיר מאחור.
גדלתי בכפר חורפיש במחוז הצפון כבן גאה לעדה הדרוזית ובן גאה למדינת ישראל. זהו כפר שהחיבור שלו למדינה עמוק ומשמעותי מאוד, אחוז הגיוס בו הוא מהגבוהים במדינה, רוב האוכלוסייה שחיה בו משרתת במשרד הביטחון ואף בתפקידים מרכזיים ובכירים מאוד, קבורים בו מעל 20 חללים שנפלו במלחמות ישראל, ושני דגלים תמיד מונפים בו יחדיו: דגל העדה הדרוזית ודגל ישראל.
המפגש שלי עם השואה החל בצעירותי בעיקר סביב יום השואה, הסרטים המוקרנים בערוצים השונים והצפירה. הייתי ילד תמים וסקרן, ילד ששאל והתקשה להבין מה באמת קרה שם. האם זה באמת קרה? איפה זה קרה? איך? מה קורה שם עכשיו? ואולי שאלת השאלות: מדוע?
בשנת 1998 החליטו הורי להעביר אותי לבית הספר בקיבוץ סאסא, ושם השיח, הסיפורים והטקסים הקשורים ביום השואה הפכו רבי־עוצמה הרבה יותר. לכל אורך שירותי הצבאי - ועד לתפקידי הנוכחי כקצין לוגיסטיקה בחטיבה סדירה - למדתי עוד ועוד על השואה, אך לצד זאת עלו בקרבי עוד ועוד שאלות שנותרו ללא מענה. יצאתי למסע בתקווה שייתן מענה לפחות לחלק מהן.
נחתנו בוורשה אל תוך הקור הפולני ונסענו לטיקוצ'ין, עיירה קטנה שבה חיו כמה אלפי יהודים בזמן השואה. חלפנו על פני נופים ירוקים ונהרות והגענו לעיירה ציורית. לא יכולתי שלא להשוות בין העיירה לבין חורפיש - מאופן בניית הבתים, דרך הקור ועצי ההסקה ועד המראות ברחובות. משם נסענו ליער לופוחובה, לשם הוסעו יהודי העיירה.
חנינו במקום שבו עצרו המשאיות לפני 75 שנים. צעדנו את אותה הדרך שבה צעדו היהודים – והסתיימה אז בשלושה בורות ירי בלב היער, שבהם נורו ונהרגו אלפים מתושבי העיירה. קיימנו שם טקס לזכרם. אף שאינני יהודי, חשתי כי בני עמי נרצחו במקום הזה, תחת שלטון אכזרי והנהגה חסרת ערכים, שאיבדה צלם אנוש והפכה את החורשה לקבר אחים. כאן, בפסטורליה הפולנית הירוקה ומלאת הנחלים והנהרות, חשתי כיצד השואה הפכה עבורי למציאות, והשאלות שהיו בפי רק הלכו והתרבו.
ביום השני למסע נסענו ללובלין, ומשם למיידנק. גם כאן הדשא הירוק והשמיים הכחולים היו עלולים לתעתע, אך את הקולות והסיפורים לא היה אפשר להשתיק. אף שלבשתי גופייה תרמית, מעיל וכפפות, הקור חדר לי לתוך העצמות. לא יכולתי שלא לחשוב על היהודים, שנעלו אז רק כפכפי עץ לרגליהם. איך וכיצד הם שרדו בקור? במהלך טקס שנערך במקום, במעמד מפקד המשלחת ומפקדי הצוותים, לא הרפתה ממני המחשבה על אותם בודדים ומשפחות שנפלו קורבן לפשע הנאצי.
את היום השלישי פתחנו בגטו ורשה. שם התחברתי לתמונה נוגעת ללב, שקיבלתי מחבר לנשק ששירת איתי במהלך שירותי הצבאי. זו הייתה תמונתו של חיים ארז, שנולד בוורשה ב־11 בנובמבר 1935 והצליח לשרוד את התופת ואת המלחמה עד שעלה לארץ ישראל ב־1943 במסגרת הגעתם ארצה של ילדי טהרן. המסע שלו - של ילד שמאבד את הוריו, עולה לבדו לארץ ישראל ולימים נהיה אלוף פיקוד דרום - העניק לי השראה רבה, כוח ותקווה לחיים.
לחזק את הברית
גם לאחר שהמסע הגיע לסיומו הרשמי ושבתי ארצה, חשתי שעבורי – וכנראה עבור כולנו - המסע הזה כנראה לא ייגמר לעולם. כבן אנוש, כאב וכמפקד אני מרגיש אחריות רבה להעביר הלאה את הדברים שראיתי וששמעתי, לספר את הסיפור בפני ילדי, משפחתי, חברי ופקודי ולנסות לתווך להם את החוויה האישית שחוויתי במסע. אני חש שזוהי חובתי לספר על הנורא מכל, על סיפורי הגבורה, על המעבר משואה לתקומה ועל התובנות האישיות על מה שהתרחש במדינה אירופית בידי בני אדם שהפכו למכונות חסרות רגשות ואיבדו צלם אנוש תחת שלטון פושע וקיצוני.
בעיני, כל אדם צריך להשתתף במסע הזה, ובוודאי בני העדה הדרוזית, שקשרו את גורלם בגורל העם היהודי. אני מאמין שבאמצעות העמקת הידע ההיסטורי, נחזק את הברית בין העמים ונבטיח: לעולם לא עוד.