היי משה. השנה החלטתי להקדים את כתיבת מכתבי אליך. זה המכתב הקבוע שאני כותב אליך מאז נפלת בקרב בסיני במלחמת יום הכיפורים. מה שהביאני לכך הוא התבהמות הדיון הציבורי בארצנו ועימות מבייש ומבזה בין חברי כנסת לבין הורים שכולים במהלך דיוני ועדה בכנסת מול עיניו חסרות ההבעה ושתיקתו הרועמת של ראש הממשלה.
אחד הדברים המרכזיים שמייחד אותנו מבני עמים אחרים הוא אותו יחס של כבוד והערכה למשפחה שכולה במשך כל ימות השנה. לא רק בהלוויה, לא רק בימי האבל הראשונים, אלא כמו שאומרים היום: 24/7 במשך 365 ימים בשנה. אין זה אומר שאסור להתווכח. אין זה אומר שאסור לחלוק על דעתם. אבל דווקא היכולת לנהל ויכוח ענייני היא חלק מאותו יחס של הערכה למי שאיבדו את היקר מכל. יחס של אמפתיה למי שפצעם לעולם מדמם.
דווקא שתיקתו של ראש הממשלה הזכירה לי נשכחות: היו אלו ימי האינתיפאדה השנייה שהתאפיינה באין ספור פעולות טרור של מתאבדים במרכז המדינה. מעת לעת היו גם תקריות קשות בגבול הלבנון. גם אלו מכונות בלשון ניטרלית משהו באמצעי התקשורת: חילופי אש כבדים בגבול הצפון. חילופי אש הם תמיד שלב אחד לפני "הודעה נמסרה למשפחות".
ישבנו בישיבת לשכת מפלגת העבודה בימים שבהם רבין היה ראש הממשלה ויו"ר המפלגה. את הישיבה ניהל המזכ"ל נסים זווילי, ואני כיועץ תקשורת וכדובר המפלגה, ישבתי על כיסא שמור במרכז השורה הראשונה. לפתע נפתחה הדלת באולם המיתולוגי שברחוב הירקון 110 בתל אביב. מזכירו הצבאי של ראש הממשלה ושר הביטחון נכנס לאולם. הוא דהר במהירות לעבר שולחן הנשיאות והושיט פתק קטן מקופל לרבין.
רבין, שהאזין באותה עת לדברי אחד הנואמים, מולל מעט את הפתק הקטן בידיו ואחר כך פתחו. אני, כמובן, נמלאתי סקרנות לגבי תוכנו ועקבתי אחרי רבין. בן רגע האדימו פניו. הוא נראה כעומד להתפוצץ. נטל את הפתק והפכו. קרא בו שוב ושוב והניחו, מדי פעם, בזעם גדול, על השולחן. לבסוף לקחו ודחף אותו לידי זווילי ואמר: קרא. זוילי קרא ומיד החוויר. מאותו רגע איבד רבין כל עניין בנאמר בישיבה והתכנס בתוך עצמו.
בתום הישיבה ניגשתי לזווילי ושאלתיו: "מה היה בפתק שהוציא את רבין לגמרי משיווי משקלו?" במקום להשיב זווילי נתן לי לקרוא את הפתק שנשאר אצלו: "רה"מ, שלושה חיילים נהרגו בפעילות מבצעית. אנו מודיעים למשפחות".
כאן הבנתי מה קשה היא הבשורה גם למי שעומד בראש הפירמידה. למי ששולח את החיילים לקרב. למי שרואה עצמו אחראי שיחזרו הביתה להוריהם, ליקיריהם. למי שתמיד שואל את עצמו את השאלה: אולי היה יכול להיות אחרת. אולי ניתן להחזיר את גלגלי השעון אחורנית. אולי ניתן היה למנוע את המוות.
משה, כמי שלחם לצדך בחטיבה 600 במלחמת יום הכיפורים, החטיבה שאיבדה 119 מלוחמיה וממפקדיה, הכרתי ופקדתי את ביתם של לא מעט ממשפחות חברינו וחבריי שלא שבו כמוך משדה הקרב. לרובם ככולם היו טענות קשות. לחלקם אל מול הדרג המדיני, לחלקם כלפי המפקדים בשטח. לחלקם לגבי התמהמהות הפינוי המוטס. במלחמה שהוגדרה כ"מחדל" הזעם היה עצום ונוסף על הכאב הנורא.
לא פעם הן, המשפחות, הטיחו דברים קשים ישירות בפני ראשי הדרג המדיני, בפני המפקדים ולעתים גם באוזני חברים. מעולם לא נתקלתי בתגובה מעליבה ופוגענית כמו זו שחווינו בדיון בכנסת. אני מודע להתנצלות, הנראית לי כנה, של הח"כים המתלהמים. אך השאלה היא איך הגענו לסוג שיח כזה ולמה לא היסה ראש הממשלה את חבריו לסיעה במהלך הדיון.
ואגב, משה ידידי, גם פליאה בעיני מדוע נשיא המדינה לא הביע דעתו עד עתה בנושא שבו עמדתו המחנכת כל כך חשובה.
הכותב הוא יועץ פוליטי