שבע ורבע מגיעה ההודעה הלקונית, היבשה, שמסכמת בחמש מילים כמעט חמישים שנה של שידור ציבורי. הערב תשודר מהדורת מבט האחרונה. האחרונה.
כבר יותר משלוש שנים שאנחנו מתכוננים ליום הזה. למודי דחיות אינסופיות, תזכירי חוק, ותיקונים לתיקונים. אי ודאות שהפכה לדבר הכי יציב במציאות שלנו ברוממה. והערב - מהפך! לא מהסוג הדרמטי-ממלכתי, שמזוהה כל כך עם חיים יבין ועם מבט המיתולוגית, מדורת השבט הקמאית. אלא מהפך כזה שמשקשק לך את הקרביים, מכווץ את הגרון ומטלטל את כל מה שהכרת עד היום.
לפני שני עשורים הגעתי לרשות השידור. עוד לפני שהתחלף המילניום, לפני שיצאנו מלבנון ואסון התאומים. זה היה הבית המקצועי הראשון שלי והיחיד עד כה. אינספור אירועים שהייתי עדה להם בזכות עבודתי, שהפכו לחלק מחיי ועיצבו את מי שאני היום. מצאתי את עצמי בוכה עם מפוני ההתנתקות ומתרגשת עם אוהדי הפועל באר שבע. משדרת מבית שנפגע מטיל בכרמיאל, ותופסת מחסה יד ביד עם תושבת שדרות, כשצבע אדום מפר את הראיון שלנו. הייתה לי החובה והזכות להיות שם כשזה קורה.
כשחיים יבין פרש מרשות השידור זכיתי להתיישב על הכיסא שאליו ייחלתי מסלון דירת הסטודנטים שלי. זו הייתה העת שלי, לשדר לסלון שלכם, את כל מה שקורה, יחד עם חבריי למערכת.
אומרים שמשפחה לא בוחרים, אבל רשות השידור הייתה לי בית. בית שבחרתי בו, ובחרתי להישאר. מוקפת משפחה שרובה אנשים מוכשרים, מקצועיים, מסורים. משפחה עם דנ"א משובח.
לא תמיד היה קל .היו רגעים יפים והיו רגעים שפחות. כי ככה זה החיים עצמם, ובית לא עוזבים גם כשקשה. עברתי אבולוציה מקצועית לצד ההתפתחות האישית. מהרדיו לטלויזיה. מ"צבע הכסף" ל"מבט לכסף". ל"מבט לחדשות". מרווקה לאישה נשואה. ולאמא. רוממה תמיד הייתה שם. העוגן השני בחיי.
היום הטביעו סופית את הספינה שלנו. תחתיה תבנה אחרת. חדשה יותר, צעירה יותר, אולי טובה יותר - אבל אחרת. קשה לעכל ובלתי נתפס, אבל הערב, זה סוף החדשות מירושלים.