בשבועות האחרונים אני מציין 20 שנה בשידור הציבורי. 20 שנה ברשת ב' של קול ישראל. שידור ציבורי איכותי בתחנה ללא כוכבים ואפילו ללא "אבק כוכבים". רשות השידור, ביתי הראשון והשני, הייתה מקום עבודה נפלא וגרוע. מדהים ומבעית. מעורר ומכבה. מעצים ומקטין. נפלא מאין כמותו וקשה עד להחריד. אבל זה היה בית, זו הייתה משפחה וזה היה בית הספר הטוב ביותר לעולם התקשורת ולחיים.
רוב השנים היו שנים של מאבק עיקש. שני העשורים האחרונים בתולדות רשות השידור ייזכרו כשנים שבהן דחפו פוליטיקאים ציניים מנהלים מטעמם לעמדות הבכירות ביותר בשידור הציבורי במטרה לשלוט בשידור ולהחליש את הרוח העיתונאית. התהליך לא היה חדש, אבל הוא הלך ונעשה גס יותר. בשנים שקדמו לכך היו אלה מינויים לוועד המנהל ולמליאת הרשות, אבל בשנות ה־2000 זה חדר למסדרונות הניהול. המהלכים הללו נכשלו.
הכוח העיתונאי, עמוד השדרה שעליו חונכנו על ידי עורכי חדשות בכירים, עורכי יומנים, מגישים וכתבים הביא אותנו להילחם. פעם אחר פעם לחמו עיתונאי רשות השידור על החופש לייצר עבודה עיתונאית ציבורית חופשית ונקייה מהשפעה פוליטית. שלא נטעה ולא נטעה, כל הפוליטיקאים מכל המפלגות ניסו להשפיע, לחצו, איימו וניסו לדרוס את החופש העיתונאי ברשות השידור.
לא נכון לייחס את סגירת הרשות רק למנהלים כושלים ולפוליטיקאים בוחשים. רשות השידור לא הייתה חפה מטעויות גם שלנו, העובדים. המבנה היה מסורבל, לעתים מסואב ולא יעיל, ולא הצלחנו לתקן אותו. אך למרות הכל, ברגע הזה יש כאב גדול על העובדים שמשלמים את מחיר פירוקה של רשות השידור. מי שהולכים הביתה ולא ממשיכים לשידור הציבורי החדש.
ולמרות כל זאת צריך לומר שהשנתיים וחצי האחרונות של רשות השידור שלשמה נוספה המילה "בפירוק", היו השנתיים הטובות, הנקיות והמקצועיות ביותר שידע המקום הזה בכל 20 השנים שבהן אני חלק מהשידור הציבורי. בחסות כונס הנכסים הרשמי שהיה אחראי על הפירוק, פרופ' דוד האן, מונו לרשות השידור מנהלים מקצועיים ומקצוענים: יונה ויזנטל, שמעון אלקבץ, יורם כהן, צ'יקו מנשה ושרון עמית. אנשים, מקצתם מתוך הבית ומקצתם מבחוץ, שלא באו ללחום באתוס העיתונאי הגדול של רשות השידור ושל קול ישראל, אלא לאמץ ולהגדיל אותו.
אלה היו השנים של גיבוי מקצועי מצד המנהלים אל מול הלחצים של הפוליטיקאים, שלא פסקו ולו לרגע אחד. בשנתיים וחצי הללו דחפו אותנו לחזור ליסודות המקצוע, ולמקצוענות שאפיינה את המקום בשנותיו הטובות, בימים שבהם האזנתי בבית באדיקות ובימים הראשונים שלי ככתב מתחיל ברשת ב'.
האתוס של השידור הציבורי שעליו גדלתי כילד נטמע בי. אחריות וחרדת קודש מהשידור. יש שפת שידור, יש דברים שאומרים מול המיקרופון ויש דברים שאינם ראויים לשידור. האתוס המרכזי של חדר החדשות של קול ישראל חייב לעבור גם לתאגיד השידור החדש שאליו חלקנו הולכים: אמינות לפני מהירות.
חדר החדשות של קול ישראל המקצועני לימד אותנו עד כמה הדיוק חשוב. בניגוד למקובל בשוק התקשורת הצייצני בטוויטר ובפוש - קול ישראל שידר אחריות. מה שנאמר ברדיו נבדק פעם אחר פעם, אם אפשר הצלבה כפולה, ואם יש זמן עדיף אפילו עוד אחת. עדיף להמתין ולבדוק במקום לשדר תיקון בעוד שעה. זה אתוס קול ישראלי־ירושלמי, שאסור שיעבור מן העולם.
ביום רביעי בשש בבוקר הגעתי לחצר הרדיו בתל אביב שבה התחלתי, ליום השידורים האחרון. ההלם בחצר היה עצום. הסתובבתי במסדרונות הריקים של הערוץ הראשון בבוקר שאחרי ההליך האלים שבו הופסקו שידורי רשות השידור. זו הייתה הלוויה, עצובה, כעוסה וכואבת.
בשבוע הבא נמשיך לעשות עיתונות חופשית בכאן ונלך בעקבות האתוס העיתונאי בן עשרות השנים של הרשות. אף שרשות השידור הייתה גוף שרבים נהנו לחבוט בו, הדנ"א העיתונאי החזק שנבנה בו ימשיך ללוות את המאזינים והצופים בשידור הציבורי.
הכותב הוא ראש הדסק הפוליטי בקול ישראל ובתאגיד כאן