מאז הניצחון ההוא ב־1977, הקפיצה לבריכה בכיכר רבין הפכה לשם נרדף לשמחת ניצחון מתפרצת. אישית, אני לא מצליחה להבין מה מעניקה קפיצה בקבוצה של גברים מכריסים ללא חלק עליון, ועוד לא בגלל ניצחון, אלא בגלל הפסד של היריבה - אבל ריקודי “מי שלא קופץ צהוב” זה חינני. לקפוץ לבריכה עם דגל ישראל כי הקבוצה של המדינה הביאה כבוד באירופה - זו מסורת חביבה. אבל לחגיגות השנאה של אוהדי מכבי תל אביב הקיצוניים השבוע אין שום קשר לחינניות או למסורת חגיגות הניצחון שאומצו גם לתחומים אחרים של תחרות.
התמונות של עשרות אוהדים עוטי מסיכות, קופצים עם מודעות אבל על “מותה” של הפועל תל אביב וצועקים “מוות לאדומים” - היו מבהילות ומחרידות. החלישו את הווליום כשאתם צופים בתמונות האלה, החליפו את הצבעים וקבלו את עזה. התכנסות כדי לשנוא בקבוצה נראית, כנראה, אותו דבר בכל מקום. כי החגיגות האלה, בנפול אויב ספורטיבי, כבר מזמן אינן רק ספורט, והן לא חוגגות ניצחון. מה למכבי תל אביב ולמשחק מול אשקלון? זו הייתה חגיגה על ההפסד – שמחה לאיד שמספרת את הסיפור הישראלי של השנים האחרונות. זו שמחה בנפול מי ששונה, שחושב אחרת, והיא הייתה אלימה ומסיתה. והדבר הכי מפחיד בהתלהמות המתפרצת הזאת היה שלא היה שם אף אחד שיעצור אותה. כשעומד המון וצועק “מוות ל...”, מסיע ארון מתים ותולה בובה של אוהד - זו הסתה ברורה.
פעם, כשחגגו איזה ניצחון של מכבי בכיכר רבין, עברתי שם במקרה עם צעיף אדום. לא הייתה בזה שום אמירה, פשוט היה לי קר. המבטים מזרי האימה (שלקח לי קצת זמן להבין) היו אולי מתחלפים בלינץ’ אם הייתי עוברת באדום ליד מסע ההלוויה המכוער ביום ראשון.
בדיוק בשבוע שבו גינינו בקול גדול שריפה של בובה בלבוש חייל במאה שערים, שררה שתיקה כמעט מלאה לנוכח ההתפרעות של אוהדי הכדורגל. נכון, אפשר לומר שזה רק כדורגל, וצריך לתת להם להוציא אגרסיות, אבל טקס ההלוויה וצעקות המוות הגורפות הם לא דבר שאפשר להתעלם ממנו, ולמרות הודעה או שתיים שהוציאה, תגובתה של שרת התרבות והספורט מירי רגב הייתה מינורית בהרבה ביחס לתגובותיה לתאגיד השידור הציבורי או לשחקני תיאטרון שנחשדים בשמאלנות. השתיקה הממסדית לנוכח ההתפרעות הזאת, שגם לא הייתה נגועה, לפחות הצהרתית, בשום זיקה פוליטית, מפחידה יותר מההתבהמות עצמה. היא מכשירה אותה. המתפרעים אינם חוששים להשתולל לאור יום במרכז העיר, כי אף שוטר לא יעכב אותם לתשאול על הסתה או יעצור אותם לחקירה. גם תגובותיו הראשוניות של המועדון לא השתוו לרמת החומרה של האירוע.
כמו בדברים רבים אחרים, בחברה מאבדים את החמלה, את הסובלנות ואת היכולת לראות את האחר. ומי שעליהם האחריות לעצור את התהליך - נשארו בבית. אולי משום שמדובר בהפועל - ובכל זאת אי אפשר לגמרי לנתק את העניין מפוליטיקה - אבל אולי זה גם משום שלאיש לא אכפת. הקרע המתרחב בין מגוון קבוצות בחברה הישראלית וההתבהמות יהיו שם גם כשהפוליטיקאים המנהיגים יצטרכו אותם בשירותם, ושווה להם לטפח אותם ללא הרף.
הכותבת היא עורכת התוכנית "מה בוער" בגלי צה"ל