ההתלהבות המופגנת שבה התקבל בישראל הנשיא דונלד טראמפ הייתה מובנת, ובמידה רבה מוצדקת. אחרי שמונה שנות אובמה, ישראל הייתה זקוקה לחיבוק הגדול של הדוד מאמריקה. הפרשנים מימין ומשמאל הסבירו שבביקור כזה אין לצפות לצעדים מעשיים, שכן משמעותו היא בעיקר סמלית. הפרשנים טועים. לביקור של טראמפ במזרח התיכון היה גם צד מעשי מאוד, והצד הזה רע לישראל.

הכוונה כמובן לעסקת הנשק עם סעודיה, שאותה הגדיר הפנטגון כ"עסקת הנשק הגדולה בהיסטוריה של ארה"ב". השלב הראשון של העסקה הוא מיידי וכולל מכירות נשק מתקדם לסעודים ב־110 מיליארד דולר. בין השאר תקבל סעודיה חימוש מדויק, מערכות הגנה אווירית מתקדמות מדגם THAAD, יימשך שדרוג חיל האוויר שלה, צוותים אמריקאיים יסייעו באימון ובהקניית תורות לחימה לצבא הסעודי, ומה שמדאיג במיוחד - חברת רייתאון (המשווקת בארה"ב את "כיפת ברזל") תקים בסעודיה מרכז פיתוח גדול שמטרתו לתת לממלכה יכולות סייבר ותקשוב מהטובות בעולם.
מדובר במהלך חסר תקדים של התעצמות, אבל תגובתה של ממשלת ישראל למולו הייתה רופסת במיוחד. שר הביטחון אביגדור ליברמן אמר אומנם שהוא "לא חי בשלום" עם העסקה, אבל לשכת ראש הממשלה הזדרזה לתדרך את הכתבים שהכל בשליטה וש"הם לא מודאגים". לא ברור איך בדיוק הם יכולים להיות לא מודאגים כשעד לרגע זה הם אפילו לא מכירים את כל פרטי העסקה, שחלקים גדולים ממנה נותרו חסויים. היה ברור שראש הממשלה כל כך חושש להרגיז את הנשיא החדש, עד שהוא החליט להעמיד פנים ששום דבר לא קרה. ההבטחות שניתנו לפני ביקור טראמפ, לפיהן "נבקש הבהרות" מהנשיא, לא מומשו.

בקונגרס האמריקאי לעומת זאת נשמעים יותר ויותר קולות ספקניים שתובעים לבחון מחדש את העסקה ואת השפעתה על ביטחון ישראל. סנאטורים וחברי קונגרס דמוקרטים ורפובליקנים מתכננים סדרה של שימועים בקונגרס שיבחנו את העסקה מכל צדדיה. בין השאר הם מתכוננים להתעקש על כך שהיא תיבחן לאור הסכם ה־QME ("הסכם היתרון האיכותי") שמעוגן בחוק האמריקאי מאז 2008. לפי החוק הזה, ארה"ב מחויבת לדאוג לכך שבכל עת יישמר היתרון האיכותי של ישראל על פני אויבותיה, כולל סעודיה. החוק מחייב את הנשיא לוודא זאת ולדווח לקונגרס בדוח חסוי על שמירת יתרונה של ישראל לפני שהוא מאשר מכירת נשק למדינות במזרח התיכון. הסיכוי שבדיקה כזו נערכה לפני שנחתמה העסקה הסעודית, ש"נתפרה" בחופזה לפני הביקור בסעודיה הוא - אם להתבטא בעדינות - לא גבוה. 
***
גם אני, בדומה לבנימין נתניהו, חושב שזה רעיון רע מאוד לריב עם הנשיא החדש. יחד עם זאת, יש הבדל בין הפגנת ידידות לבין שיתוק ביטחוני. ישראל ידעה תמיד להציב את הקווים האדומים שלה בלי להפוך זאת לסכסוך עם הבית הלבן. למעשה, ראש הממשלה היחיד שהפר את העיקרון הזה היה נתניהו עצמו, שנאומו בקונגרס ב־2014 היה התגרות בוטה בממשל ויצר קרע שטרם אוחה ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית. עכשיו אותו ראש ממשלה הולך לקיצוניות השנייה ושותק כדג בזמן שצריך להגן על האינטרסים הלאומיים. 

נתניהו. צריך להבדיל בין הפגנת ידידות לשיתוק ביטחוני. צילום: רויטרס
האמריקאים, צריך להדגיש, אפילו לא עדכנו אותנו לפני חתימת העסקה. למרבה הצער, קשה לומר שזו הפתעה גדולה. קריסתו המוחלטת של שירות החוץ הישראלי פוגעת כבר זמן רב בביטחון הלאומי. עם זאת, לישראל יש עדיין מה לעשות:
קודם כל עלינו לדרוש מהאמריקאים את כל פרטי העסקה, שחלקים גדולים ממנה טרם נחשפו בפנינו (גם זה עניין חסר תקדים); עלינו להבהיר לאילו פרטים וחלקים בעסקה אנחנו מתנגדים ולבנות מולם "חבילת פיצוי" שתענה על הצרכים הביטחוניים שהעסקה יוצרת; אנחנו צריכים לגייס את איפא"ק, השדולה הפרו־ישראלית, שתתחיל לפעול בין ידידינו הרבים בסנאט לקראת השימועים שם; ראש הממשלה נתניהו צריך ליזום שיחה עם הנשיא, להביע את דאגתו בפניו, ולקבל ממנו הבטחה לשיתוף פעולה מודיעיני מלא מול הסעודים; בהזמנות זו ראוי לקבל מהנשיא הבטחה פומבית לכך שכל קיצוץ עתידי מסיוע החוץ האמריקאי לא יכלול את ישראל; מערכת הביטחון צריכה להגיע להסכמות עם הפנטגון שיהפכו את כל יכולות התקשוב והסייבר שיגיעו לידי הסעודים ל"שקופות" מבחינתנו; ההגבלות על סעודיה בתחום הייצוא הביטחוני או העברות הנשק צריכות להיות חמורות במיוחד. 
כל אלה דרישות לגיטימיות, שאינן פוגעות ביחסים עם הממשל החדש. ראש הממשלה טועה בכך שלא שם אותן כבר על השולחן באופן גלוי ופומבי. שום "מגעים שקטים" לא יעזרו במקרה הזה.
***
ישראל פעלה מאז ומעולם על פי היגיון אסטרטגי, שלפיו נשק מתקדם המגיע למזרח התיכון ייפול במוקדם או במאוחר לידיים הלא נכונות. המערכה־בין־המערכות (מב"מ) המתישה והמתמשכת שישראל מנהלת בציר הברחות הטילים המתקדמים בין סוריה ללבנון, היא דוגמה לדרך שבה הסיפור תמיד נגמר: בהתחלה מדינה מזרח תיכונית "לגיטימית" (יותר או פחות) קונה נשק מתקדם, אחר כך הטרוריסטים שמים עליו יד. 
סעודיה היא מקרה מורכב מבחינתנו. היא מייצגת סיכוי וסיכון כאחד. הייתי המנהיג הישראלי הראשון שהציג תוכנית לוועידה אזורית שסעודיה מהווה בה מרכיב חשוב. ראש הממשלה נתניהו ויו"ר האופוזיציה יצחק הרצוג הלכו בעקבותי, ואני מברך על כך, אבל במזרח התיכון הכל נזיל. במשך 50 שנה סעודיה הייתה החממה מספר אחת בעולם של אידיאולוגיה אסלאמית סונית קיצונית. דאע"ש הוא ארגון סוני. אל־קאעידה הוא ארגון סוני. אוסמה בן לאדן היה סעודי, כמוהו גם 15 מהאנשים שביצעו את הפיגוע ב־11 בספטמבר. גם אם היחסים עם סעודיה השתפרו, לארגוני הטרור יש אחיזה חזקה בממלכה. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו מצב שבו הנשק המתקדם ביותר בעולם נמצא במרחק נגיעה מטרוריסטים שנשבעו להשמיד את ישראל.
האינטרס האמריקאי בעסקה ברור. היא תחזק את מעמדה של ארה"ב כגורם בעל השפעה ובעיקר תיצור מקומות עבודה בארה"ב. מעבר לזה, חשיבותה בכך שהנשיא החדש מחזיר לשולחן מדיניות ישנה: לפי המדיניות הזו ציר ההשפעה האמריקאי במזרח התיכון מבוסס על ארבע מדינות - סעודיה, מצרים, ירדן, ישראל. החשובה בארבע המדינות האלה הייתה כל השנים ישראל. העובדה שידענו תמיד לעמוד על האינטרסים הביטחוניים שלנו לא הפריעה לאמריקאים מעולם. הם הבינו זאת, במידה מסוימת אפילו עודדו זאת. ראש הממשלה אינו יכול לנטוש את המדיניות הזו רק מפני שהוא פוחד מהפתיל הקצר של הנשיא טראמפ.