ישראל והפלסטינים, שניהם יחד וכל אחד לחוד, טענו לניצחון בסיומה של שביתת הרעב של אסירי הפת"ח. לא ניהלנו מו"מ עם המחבלים, הורדנו אותם מהעץ, הסביר השר ארדן. ניהלנו ועוד איך, והשגנו את רוב דרישותינו, טענו מארגני השביתה. האמת, כמו תמיד, תקועה אי־שם באמצע, אבל מה זה משנה בעצם. גם אם יזכו האסירים הביטחוניים לביקור שני בחודש, או לשיפור בשירות הרפואי שניתן להם, מציאות חייהם בכלא לא תשתנה. הם ימשיכו לשמש קלף מרכזי על שולחנו של כל מו"מ בין ישראל לפלסטינים, וקיומם יאיץ בחמאס לחטוף ישראלים.
עם הקפאת השביתה, חסכה ישראל, בתבונתה, היווצרות של כדור שלג, שאין לדעת לאילו ממדים היה גדל. ביום חמישי שעבר, 12 שעות לפני פתיחת המגעים בין נציגי השב"כ ושירות בתי הסוהר בכלא שקמה באשקלון, פרסם הוועד הבינלאומי של הצלב האדום הודעת אזהרה חריגה. שביתת האסירים, הבהיר הארגון לצדדים, נכנסה לשלב המסוכן. רופאי הצלב האדום, שמלווים את השובתים מקרוב ומפקחים על מצבם הגופני, אבחנו כי חלק מהאסירים קרוב לקריסה. הם ידעו כי ישראל מתכננת להזין את שובתי הרעב בכפייה, צעד שעלול להסתיים במוות או בנזק בלתי הפיך לאסיר. אותה עת כבר החלו ראשוני השובתים לגדוש את בתי החולים, ולכל הצדדים היה ברור, כי השביתה אכן הגיעה לשלב הנפיץ. אחרי שגל הסכינאות נרגע, מעבר לפינה ארבה פתע התלקחות חדשה.
אל כלא שקמה נקראו ראשי האסירים של פת"ח, ואחריהם זומן גם מנהיגם מרואן ברגותי. אור ליום שבת, בארבע לפנות בוקר, נחתמה העסקה שהולידה את הקפאת השביתה. זה הישגה החשוב של ישראל בשביתה הזאת, ולא השאלה אם אכן התנהל מו"מ עם מחבלים, ומה הם קיבלו בתמורה. זה היה פתרון אלגנטי, ושני הצדדים הוכיחו כי ברצותם, הם יודעים לחסוך מעצמם צרות.
הפלסטינים רשמו הישג לא פחות נאה: הם הצליחו לשדרג את בעיית האסירים ולהופכה מצרתם בלבד, לסוגיה בינלאומית. מעתה יודע כל קורא עיתונים או אזרח מעורב בפינותיו השונות של העולם, כי בכלא הישראלי יושבים אלפי אסירים פלסטינים. התנהלות הסברתית נכונה סייעה להם בחתירה לבינאום הסוגיה. עם השקת השביתה, פרסמו ברגותי וחבריו רשימה של 19 דרישות. לא היה זה אוסף סעיפים סתמי, אלא תיאור עשיר של מציאות חייהם בכלא. הם דרשו טלפון ציבורי, הפסקת הכליאה בבידוד, הקפאת המעצר המינהלי, החזרת הלימודים באוניברסיטה הפתוחה, תוספת ביקורים של בני משפחה ושיפור הטיפול הרפואי, שלטענתם הוא רשלני.
איש ממארגני השביתה, בתוך החומות ומחוצה להן, לא ציפה שישראל תעניק לשובתים את מלוא הדרישות, אף לא את מחציתן. אבל הם ידעו שביכולתם לספר לעולם הרחב באילו תנאים נכלא אסיר פלסטיני. הטקטיקה הצליחה. כבר מימיה הראשונים של השביתה החלו טובי העיתונים בעולם לגלות עניין באסירים הפוליטיים בישראל ובדרישותיהם ההומניטריות. לדונלד טראמפ, שהגיע לבית לחם, חיכה בפתח כנסיית המולד אוהל אמהות שהוקם במיוחד לקראת ביקורו. הוא אומנם סירב לבקרו, אבל שובל העיתונאים שדיווח על ביקורו התקשה להתעלם משוכני האוהל. מי שמצליח להפוך 1,600 רוצחים ועוזריהם למסכנים בעלי צרכים אנושיים בתוך 41 יום בלבד, רשאי לטעון לניצחון.
בזמן הזה, שבו הפלסטינים מנהלים קמפיין בינלאומי מניב, השתרכה ישראל מאחור והתקשתה לבטא את עמדתה הצודקת. אין מדובר במסר מסובך במיוחד. ידיהם של אותם אסירים מגואלות בדם ילדים, זקנים ונשים, שיצאו לעמל יומם וחזרו בארונות. שובתי הרעב הללו פוצצו אוטובוסים במרכזי הערים, מחקו משפחות ונעצו סכינים בלבותיהם וצווארם של עוברי אורח - וכל זאת בשם מאבק לאומי להשבת זכויות. במקום להזכיר לעולם מיהם השובתים, התמקדה ההסברה הישראלית בטמינת מארב מצולם למנהיג שלהם. הטיעון המרכזי של ישראל אומנם שכנע את המשוכנעים - טראמפ למשל - אבל התמוסס בתוך מסע הסברה פלסטיני יעיל. ולא שמבצע טורטית נכשל. הוא הצליח, אבל היכן שלא צריך: בכותרות השמנות שהוליד בתקשורת הישראלית, וברף ההכנסות של חברת עלית.
ג'ורג' דבליו טראמפ
ואם הזכרנו את טראמפ. רבות דובר בירושלים וברמאללה לקראת ביקורו כאן על אפשרות חידושו של המו"מ עם הרשות. בישראל חששו שטראמפ ידביק את נתניהו אל הקיר וידרוש ממנו לפתוח בשיחות. ברמאללה פחדו שהוא יכפה עליהם פתיחה של שיחות בלי הקפאת הבנייה בהתנחלויות. אבל ככל שהלכו הימים וחלפו, ועוד לפני שהוא נחת אצלנו בטיסה ישירה מסעודיה, הבינו הצדדים שהראש שלו בכלל איננו כאן, אלא נותר בריאד.
טראמפ חזר לארצו מממלכת הזהב השחור עם מזוודה תפוחה מרוב עסקאות וחוזים מסחריים, שיזרימו בין 100 ל־200 מיליארד דולר למשק האמריקאי בעשור הבא. חיבורו מחדש של השוק הזה לעטיני הנפט הסעודיים עשוי לסייע לו מול מבקריו הרבים, שטוענים כי הציג עד כה יכולת ביצוע עלובה.
למי יש כוח, במצב צבירה כזה, להתבוסס בבוץ הישראלי־פלסטיני. איזה נשיא אמריקאי יכול לריב עם ראש ממשלה ישראלי על סוגיות הרות גורל, להקים עליו רבים מן המחנה שלו, בעודו עומד לחקירות ובירורים נוקבים בארצו. מי יכול להתאושש מיומיים של טקסים, חיוכים מאולצים ולחיצות ידיים, שכופה עליך מקהלת חנפנים בפיקודו של מלך עשיר וזקן. אפילו את הקפה השחור שקיבל לא הניחו לו ללגום בנחת. כשאתה רוצה להגיד שדי לך ומספיק, אחוז את הספל בידך ונענע אותו מצד לצד, הסביר לו הוד מעלתו. לא, אין לקנא בפרזידנט. הקפה הסעודי תפל.
כשהגיע אלינו טראמפ סוף־סוף, עיקרו של הביקור כבר היה מאחוריו. סיומו, ללא כל הבטחה לחידוש המו"מ, חושף את הכיוון שאליו פונה מדיניות החוץ שלו. ארבעה חודשי טראמפ הוכיחו כי הנשיא הנוכחי חזר במדויק לימי ג'ורג' בוש הבן: סעודיה ומצרים הן הבנות המועדפות, בסדר הזה; בן לאדן איננו, אבל נמצא לו יורש, ארגון דאע"ש; יש שליט שאפשר לשנוא - אז סדאם חוסיין, היום בשאר אסד; וכל זה מחייב כמובן "מערכה נגד הטרור", שמה של הססמה שניסח בוש אחרי 11 בספטמבר.
הדבר היחיד שבוש עשה וטראמפ לא הספיק לעשות הוא מבצע צבאי או איזו מלחמונת להפלת שליט. תנו לו זמן, וגם זה יגיע.
לזכור או לשכוח
ביום שני הקרוב יציינו המצרים חג לאומי: היום שבו נפתחה מלחמת יום כיפור, שחל מדי שנה ב־10 בחודש רמדאן לפי הלוח ההג'רי. באותו יום בדיוק יצביע לוח השנה האזרחי על 5 ביוני, יום פריצתה של מערכת ששת הימים. איך חוגגים תבוסה וניצחון ביום אחד? בעזרת אלוהים ושליחו, ובעין אחת עצומה. מה שלוח השנה האזרחי יזכיר להם, הלוח המוסלמי יעזור לשכוח.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל