אהוד ברק ממשיך לצייץ. לא ברור לאן הוא חותר, אבל ציוציו הופכים למרושעים יותר ויותר. ואין דבר נוח מזה. לא צריך להסביר דבר. הציוץ, המוגבל במספר המילים שבהן יכול המצייץ להשתמש, מעצם טיבו נועד רק לספק כותרות. נשיא ארצות הברית למד את האפקטיביות של הציוץ. לכן הוא מרבה לצייץ, גם בשעות מאוחרות של הלילה, וכל ציוץ כזה זוכה מיד לכותרות ראשיות.
אבל ברק אינו נשיא; הוא מגדיר את עצמו כאזרח מודאג, וזה לא הרבה. מכאן שהוא חייב לציבור הרבה מאוד הסברים. ולא כאלה שאין בהם מאומה לבד מהתפלפלות רדודה. הוא יכול, כמובן, גם להתהדר בכך שהוא איבד את כיסא ראש הממשלה לאחר כשנה ומשהו, מה שלא קרה לאיש לפניו, תוך שהוא הופך את התקוות שתלו בו חסידיו השוטים לצחנה אחת גדולה.
אני אומר את הדברים לאחר שקראתי באחד מציוצי ברק האחרונים ששרת המשפטים איילת שקד גולשת, לדעתו, לעבר פאשיזם. את הדברים האלה הוא אמר על רקע העימות שיש לה עם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. איני יודע אם ברק בכלל יודע מה פירושו הנכון של הביטוי הזה, אבל אני זוכר שבמשך שנים ניסו להדביקו למנחם בגין.
ונראה שברק, כמו רבים מחבריו לדעה, מבקש עתה לחזור לאותם ימים אפלים שבהם השתמשו במחנה השמאל בכינויי גנאי כלפי יריבים פוליטיים. זאת הדרך שבה בוחרים אנרכיסטים ברחבי העולם, כדי לבזות את מי שלא חושב כמוהם. ברק שכח אולי, אבל שקד לא כבשה את מקומה ליד שולחן הממשלה בכוח הזרוע עקב הפיכה צבאית. מפלגתה התמודדה בבחירות לגיטימיות, ולכן איני יכול להסכים למה שאומר עליה ברק. לא שאני מסכים עם הניסיון שלה לשנות את שיטת הבחירה של נשיא בית המשפט העליון; נהפוך הוא. אני חושב שהיא שוגה בגדול, אבל זה לא הופך אותה לפאשיסטית. כשם שמנחם בגין לא היה “פאשיסט” בעת שהוא התנגד לקבלת שילומים מגרמניה או בעת שתנועתו דיברה על ארץ ישראל התנ”כית, תוך שהיא מאמצת שורה מתוך שירו הנפלא של זאב ז’בוטינסקי “שמאל הירדן”, שקבעה “שתי גדות לירדן - זו שלנו, זו גם כן”, בהתייחסה למה שנגזל מן העם היהודי באקט כוחני של הבריטים.
כמו דוברים רבים במחנהו, ברק אינו יכול להתמודד עם עובדות. וקל לעשות את זה כשיושבים על הגדר. מן המקום הזה אפשר לחלק ציונים בלי לשאת בתוצאות. למעשה, נראה שברק אף פעם לא חשב שעליו לשאת באחריות לתוצאות מעשיו. לא כאשר הוא נסוג בבושת פנים באישון לילה מרצועת הביטחון, מפקיר אותה בידי חיזבאללה, ולא במקרים אחרים. הוא אף פעם לא ידע להתנצל. גם לא כשהנסיגה מדרום לבנון הביאה עלינו את הנוראה שבאינתיפאדות, שגרמה, לעתים, למאות הרוגים בחודש, וגם לא כאשר הנסיגה הזאת הובילה למלחמת לבנון השנייה, ששוב הייתה כרוכה בנפגעים רבים מאוד.
ולאחר שאמרתי את כל הדברים האלה בגנותו של ברק הייתי בכל זאת מציע לאיילת שקד שלא לשחק יותר מדי בכבודה של הנשיאה הבאה. אסתר חיות צריכה להיכנס בדלת הראשית למקום הראוי לה ולא להיות קורבן של מניפולציות פוליטיות.