אני יודע שיש הרבה אנשים שמאשימים אותי בהגנת יתר על ראש הממשלה – ואין לי שום בעיה עם זה, כשם שאני מבין שיש לא מעט פרשנים, עיתונאים, לבלרי חצר וגרפומנים הפועלים לשם קידום אג’נדה מבולבלת, מחוסרת היגיון - תבחרו אתם במילה המתאימה ביותר - שישנים טוב בלילה לאחר כל מאמר שהם מפרסמים בגנותו של בנימין נתניהו. ואיני כופר, כמובן, בזכותו של כל דרשן, יהיה מקומו בעולם התקשורת אשר יהיה, להשמיע את דרשותיו, גם אם השפה היא לעתים עילגת, והטיעון – איך לומר זאת בעדינות – ילדותי.
זה בסדר, לטעמי, שכן זאת היא דרכה של חברה חופשית. היא מתירה לכל אחד לומר את דברו, ולכן אני לא תמיד מבין מדוע אנשים חוששים מפני העובדות, תוך שהם פוטרים טיעונים שלא מוצאים חן בעיניהם בטענה שהכותב הוא משוחד; כלומר, שדעתו לא ראויה להישמע, משום שהוא חסיד שוטה של פלוני או אלמוני.
יכול להיות שאני באמת כזה, אבל זה לא מפריע לי לראות את הדברים גם מנקודת מבט של צופה מן הצד. למשל, כשאני שומע את הוויכוח המתלהם שמקיימים גורמים אינטרסנטיים באמצעי התקשורת סביב הזכות של מי שמפגין מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה. אין כאן, לדעתי, הפעלה של זכות מוקנית להפגין, שכן מול הזכות הזאת ניצבת זכותו של אדם לפרטיות - שלו ושל בני משפחתו ושל שכניו. אז נכון שזה נורא נחמד לצאת, בשם הזכות לחופש הביטוי, שנרמסת כביכול בידי המשטרה, לטובת המפגינים, שאיש מהם איננו תם לבב ונקי מכל אינטרס פוליטי, ולעקוץ בה בעת את ראש הממשלה, המנסה, לדעת התומכים בזכות להפריע את מנוחת השכנים, לדכא מחאה לגיטימית נגדו, אבל זה לא המקרה.
מה שמנסים המפגינים, ואלה שתומכים בהם, לעשות הוא לאנוס, ממש כך, את היועץ המשפטי לממשלה לקפוץ על עגלתם – ולגלגל את ראש הממשלה מלשכתו. זה לא ילך, כמובן, ולכן אני רגוע לחלוטין, ובכל זאת מצאתי לנכון לכתוב את הדברים. וחשוב לומר אותם, כדי שהמכפישים ידעו שיש מי שרואה בהם מלעיטי בדותות; וכידוע, ברפש מתבוססים רק מי שאין להם טיעונים טובים.
בד בבד, אני מחפש כל העת לשמוע את אותם מלעיזים על ראש הממשלה השכם והערב אומרים גם כמה מילות שבח בזכותו. למשל, על הזמנתו לנאום בכנס של 15 מנהיגים של מדינות במזרח אפריקה בלי להיכנע לאיום של מלך מרוקו, שהודיע שאם בנימין נתניהו יוזמן לנאום, הוא לא יגיע. זה לא עבד, וביבי נאם גם נאם, אבל בישראל, שבה נשמעים בעיקר קולות של מקוננים להכעיס, כמעט לא נמצא ביטוי לדברים.
גם לביקורו הצפוי של ראש ממשלת הודו, מדינה בת כמיליארד תושבים, שכבר הודיע שהוא לא יקיים ביקור נימוסין בבית לחם, לא נשמעו מברכים. למה לברך אם אפשר להלעיז, לפרסם עובדות מעוותות או סתם לנסות וליצור תדמית שלילית לממשלה שעוד לא הייתה, לטעמי, טובה ממנה לעם ישראל.
אז הנה, אני אומר את הדברים, בתקווה שיהיו הרבה מאוד מגיבים שיגידו שאני משוחד; מה שבאמת נכון. אבל אני יכול לומר, למצער, שאני משוחד עם קבלות – ולא משוחד לרעה; שאיני אומר את הדברים מתוך תקווה לקבל טפיחה על השכם מחברים לדעה. למעשה, כמעט אין לי כאלה.