הידיעה שפורסמה השבוע באתר חדשות סעודי לכדה את העין. נאמר שם כי המלך סלמאן התערב בשבת בסוגיית אל־אקצא כדי לדבר על לבו של ראש הממשלה נתניהו. סלמאן, כך נאמר, העביר מסרים באמצעות האמריקאים, וקיבל את תגובת נתניהו באותו ערוץ. בעקבות זאת, כך לפי האתר, שב נתניהו ואפשר כניסת מוסלמים להר. בלשכת ראש הממשלה בירושלים סירבו לפניות עיתונאים שניסו לברר אם הידיעה אמיתית. "איננו מתייחסים", ענו דובריו.
הסיפור הזה מסתיר הרבה ולא כלום. לא כלום, כי לא ייתכן שישראל וסעודיה אינן מדברות ביניהן בחשאי. פעמים רבות בשנים האחרונות רמז ראש הממשלה כי המצב במדינות ערב פתח בפני ישראל הזדמנויות חדשות. אין דרך לפרש את האמירה הזו, אלא רק במגעים חשאיים עם מדינות שאין עמן יחסים רשמיים. שר המודיעין ישראל כץ אף הודה בפה מלא, בראיון לגלי צה"ל, כי ישראל משתפת פעולה עם מדינות המפרץ. לא ייתכן שיתוף פעולה כזה בלי סעודיה, המדינה המובילה בו. ההיגיון מחייב כי גם סביב אירועי הר הבית התנהל שיח כלשהו בין ריאד לירושלים.
מדוע מסתיר הסיפור הרבה? כי הוא מבטא את תמצית החרדה הישראלית במגע עם שכנינו. כאשר לשכת ראש הממשלה מסרבת להתייחס לפניות עיתונאים בסוגיה מסוימת, היא אינה אומרת "לא" לעיתונאי, אלא לציבור. אם לא התקיימה שיחה כזו, אפשר לומר בפשטות שלא התקיימה. אם התקיים מגע כלשהו בין ריאד לירושלים, אין להסתירו. כאשר ישראל ממשיכה ומתעקשת להנציח את מעמדה כאהובתן הסודית של שורת מדינות ערביות, היא פוגעת באינטרסים שלה עצמה ופועלת כמנהג הנשים המוכות, שמבינות ללב בן זוגן.
אין כל סיבה להמשיך להעניק למשטרים ערביים את החיפוי הזה, כפי שהעניקו ממשלות ישראל במשך שלושה עשורים למצרים. אלה ויתורי חינם. הם אומנם מבטאים את ההתחשבות המתחייבת בקשיי אותם ידידים, אבל בעידן "האביב הערבי", הקושי הזה אינו כה דרמטי, כפי שחינכה ישראל את עצמה לחשוב. יש להם צרות גדולות הרבה יותר.
קחו למשל את סעודיה. לפני שש שנים, לראשונה בתולדותיה, יצאה ריאד למערכה צבאית להפלת משטר ערבי. היא הכריזה מלחמה על סוריה של אסד, הקימה פלגים בשלט רחוק, מימנה אותם, סייעה להם לוגיסטית, מודיעינית וכספית ותיאמה עם מעצמות ומשטרים ערביים ומערביים את חלוקת המאמץ. עשרות מיליארדי דולרים מכספי האוצר הסעודי נשפכו בשם המטרה הקדושה למוטט את משטר דמשק. לא לשם שמיים עשו זאת הסעודים, ולא כדי להציל את העם הסורי מהעריצות המוכחת של משטר הבעת'. הם פעלו כדי להכות במחנה השיעי־עלווי, שהוא אויבם.
סוריה הוחרבה עד היסוד, ומיליונים מאזרחיה נעקרו מבתיהם. אבל שליטי בית סעוד לא הסתפקו בהריסתה של מדינה אחת, ויצאו להחריב אחרת. לפני כשנתיים הם פתחו במערכה אווירית בתימן. מטוסי הקרב שלהם ביצעו מאז אלפי גיחות ותקפו ללא רחם יעדים על הקרקע של אויביהם, המיליציה השיעית המכונה חות'ים. הם זרעו מוות והרס בקרב חמושי המיליציה, אבל גם שיבשו את אורח החיים התקין בצנעא ובחבליה הדרומיים של תימן והרגו אזרחים חפים מפשע. ועדיין לא דיברנו על רדיפת המיעוטים בסעודיה, על היחס המבזה כלפי זרים, על קיפוח הנשים ועל סוגיות אחרות שמחוללת המשפחה שיש לה באר. הבאר של סבא.
מניות בעלייה
איך כל זה קשור לישראל? משטר אלים ותוקפני, שאינו עושה חשבון לאיש אלא לעצמו, שתדמיתו רעה בעיני מאות מיליוני ערבים - שמו הטוב ממילא אבד. דבר לא יקרה אם ייחשף כי ניהל מעת לעת מגע עם ירושלים. והמשטרים האחרים, מה איתם? איש מהם לא ימחה. רובם ממילא סרים למרותה של סעודיה, או מצויים במגע זה או אחר עם ישראל.
סעודיה היא אוליגרכיה משפחתית, נטולת כל ביטוי של דמוקרטיה. אין בה פרלמנט, אלא מועצה שאת חבריה ממנה המלך, לא אופוזיציה לגיטימית ולא עיתונות חופשית. זו ישות חתרנית, השקועה בבעיותיה, שאיבדה את הבושה ואת אהדת הרחוב הערבי, ואולי משום כך גברה פעילותה האלימה בשנים האחרונות. במצבה, סעודיה היא זו שצריכה לחפוץ ביחסים עם מעצמה אזורית כמו ישראל, ולא להפך. הכלל הזה היה נכון תמיד, אבל הוא נכון במיוחד היום. בשנים האחרונות הפכה ישראל למדינה המחוזרת באזור. מניותיה עלו. לכן, מי שרוצה לבוא במגע עמה, שיעשה זאת לאור היום ולא במחשכים.
ישראל צריכה ואף חייבת להסתייע במדינות ערביות ככל האפשר. לסחור עמן, לתכסס ולתכנן עמן כיצד לבלום אויב משותף, לדרוש מהן תמיכה בזירות דיפלומטיות. אבל בשום פנים ואופן אין להיסחט על ידן. אומנם אין להביך את ריאד ביום אחד, ולא להכריז על כך בראש חוצות. ואין לדרוש ממנה יחסים רשמיים וחילופי שגרירים, או להתנות את המגעים איתה בפרסומם ברבים. אבל כאשר ידיעה כמו זו מודלפת לעיתון ערבי, אם היא נכונה, אין שום סיבה שדווקא אנחנו נסתיר אותה. שהם יסתירו.
שובה של הגדר הטובה
היסטוריה קטנה הולכת ומתהווה לאורך הגבול בין ישראל לסוריה ברמת הגולן. צה"ל חשף השבוע רשמית את דבר קיומה של "המינהלת לשכנות טובה", גוף התיאום והקישור עם האוכלוסייה הסורית בקונייטרה וסביבותיה. זו הפעם הראשונה מאז פרצה שם המלחמה, שבה ישראל מודה במגעים ממוסדים עם האוכלוסייה מעבר לגבול.
הכינוי "שכנות טובה" מעורר בזיכרון הישראלי מחשבות בלתי נעימות. לא הרחק משם, במטולה, הקים צה"ל באמצע שנות ה־70 שער ללבנון, שנקרא "הגדר הטובה". גם שם נוצרו מגעים קרובים עם אוכלוסייה אוהדת על בסיס הומניטרי. זמן קצר אחר כך השתלטו חמושי פת"ח על רצועת הגבול. את ההמשך אנחנו יודעים.
סגן־אלוף א', ראש המינהלת לשכנות טובה, דיבר על ציווי מוסרי ועל חמלה יהודית. והנה, בשש שנות המלחמה שם, סיפר א', לא ביצעו חמושים סורים פיגוע נגד ישראל. ה' עוז לעמו ייתן. "הבנו כי השעה בשלה להקים קשר מול גורמים מקצועיים אזרחיים בצד הסורי", אמר לעיתונאים. "בשנה האחרונה עושה המינהלת מבצעי סיוע אזרחי, מעניקה תרופות וציוד רפואי, מעבירה מוצרי מזון בסיסיים כמו קמח, סוכר ושמן, או ציוד היגיינה כמו מזון תינוקות וטיטולים; וגם מנסה להשמיש תשתיות, כמו מתן גנרטורים וסולר, מרפאות, מאפיות, בתי חולים".
אין צורך בצה"ל כדי להסביר שאם קונייטרה מפתחת תלות בישראל, לתושביה ולמנהיגיהם יש תמריץ לשמור עמה על יחסים טובים. יש להתפלא מדוע המחשבה הפשוטה אבל העמוקה הזו איננה חלה גם על עזה. הרי ברור שאם עזה תיהנה מטובה של ישראל כמו שרצועת הגבול הסורית נהנית ממנה כיום, היא לא תמהר לנשוך את היד שמאכילה אותה. אבל בעזה, נכון לעכשיו, היד איננה מאכילה. היא בעצמה נושכת.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל