את קו התפר, או השבר, ביחסי ישראל־טורקיה נהוג לסמן במאי 2010 - היום שבו השתלטו לוחמי השייטת על משט המרמרה, שהיה בדרכו לעזה. תשעה מנוסעי הספינה נהרגו במהלך המבצע, רובם אזרחים טורקים. התגובה הייתה קשה. טורקיה הודיעה שהיא משהה את כל התרגילים הצבאיים המשותפים עם ישראל, ומשפחות הדיפלומטים הישראלים הוברחו מאנקרה ומאיסטנבול. באופן רשמי הסוגיה נפתרה לאחר ההתנצלות הישראלית מ־2013, שהייתה כרוכה גם בתשלום פיצויים, אבל היחסים לא חזרו לעצמם.
הם גם לא יחזרו. לא בגלל ישראל, שניסיונותיה (הנואשים במקצת) להחזיר את הגלגל אחורה היו טעות אסטרטגית, אלא בגלל התהליכים הפנימיים שעוברת טורקיה. בשנים האחרונות מגשים ארדואן בעקביות את אמירתו שלפיה "הדמוקרטיה היא כמו רכבת. היא צריכה לקחת אותך למחוז חפצך ושם אתה יורד ממנה". בזה אחר זה הוא נטרל מכוחם את "שומרי הדמוקרטיה" בטורקיה. תחילה את הצבא, לאחר מכן את בתי המשפט והתקשורת החופשית. בתחילה העמיד פנים שמדובר בניסיון "לעשות סדר" בלי לפגוע בערכים הדמוקרטיים של טורקיה, אבל כשגילה כמה רופסת תגובתו של העולם המערבי, הלכה תעוזתו וגברה. ניסיון ההפיכה הכושל נגד ארדואן ב־2016 הפך בעצם להפיכה מוצלחת מטעמו. מאותו רגע ואילך הוא אפילו אינו מעמיד פנים שטורקיה עודנה דמוקרטיה. במקום זאת הוא ממצב את טורקיה כמדינה אסלאמית מרכזית.
ככל שעובר הזמן הופכת טורקיה לתוקפנית יותר, עות'מאנית יותר, ובעיקר אסלאמית יותר. במאבק המזרח־תיכוני הגדול בין הציר הסעודי לציר האיראני, ארדואן בחר צד. הוא התייצב במרכז המשולש איראן־טורקיה־קטאר המקבל גיבוי (אם כי מסויג) מהרוסים. הציר הזה הרבה יותר חזק מבחינת ארדואן מאשר הברית עם ישראל. הוא מאפשר לו לנהל את המאבק נגד שאיפות העצמאות הכורדיות - עניין שתמיד עמד במרכז מדיניות החוץ הטורקית - ולייצר לעצמו מעמד גם בסכסוך בסוריה.
חלק מהמדיניות המוצהרת של הציר הזה היא אנטי־ישראליות. האיראנים כמובן מובילים את הקו הנוקשה, אבל טורקיה הופכת להיות קולנית יותר ואגרסיבית יותר ככל שחולף הזמן. זה משרת את האינטרסים הגיאו־פוליטיים שלה, אבל אסור לזלזל גם בממד האישי. ארדואן הוא מוסלמי אדוק שלא רק משתמש ברטוריקה אנטישמית תוקפנית, אלא גם מאמין בה בכל לבו. כבר בשנות ה־70 כתב מחזה שבו הציג את היהודים כחלק מבסיס הרוע בעולם. הוא השווה את ישראל לנאצים יותר מפעם אחת, ודוח של משרד החוץ הוכיח שהוא מעודד הפצת אנטישמיות מאורגנת בטורקיה. ב־2013, כשמכון שמעון ויזנטל פרסם את "רשימת האנטישמים המובילים בעולם", ארדואן היה במקום השני.
ארדואן אינו בוחל גם בהתערבות בענייניה הפנימיים של ישראל. הוא מזרים כסף לארגונים אסלאמיים שונים, ביניהם לשייח' ראאד סלאח ו"התנועה האסלאמית הצפונית" שלו, כמו גם למופתי הקודם של ירושלים, שייח' עכרמה סברי (כך לפי תחקיר של נדב שרגאי שפורסם ב"ישראל היום"). טורקיה מימנה חלק מפעילות המוראביטון והמורביטאת שעסקו בהסתה בהר הבית עד שהוצאו מחוץ לחוק. במשבר האחרון בהר הבית הוא קרא לכל המוסלמים בעולם לבוא לירושלים ולהגן על מסגד אל־אקצא מפני "החיילים הישראלים המטנפים אותו בנעליהם".
לנוכח כל זאת, לא ברור מדוע ישראל ממשיכה להתרפס בפני טורקיה. יחסו של ארדואן אלינו לא הולך להשתנות או להשתפר. אם כבר, הוא ילך ויחמיר ככל שיתהדקו יחסיו עם איראן ויימשך תהליך האסלאמיזציה של טורקיה.
בעבר הייתה זו מערכת הביטחון שתמכה בניסיונות לשמר את היחסים. לא רק מפני שטורקיה היא מעצמה אזורית, אלא גם מפני שצה"ל והצבא הטורקי עסקו בתמרונים משותפים. הטיעון הזה נחלש ככל שהתהדקה שליטתו של ארדואן בצבא. ישראל פשוט אינה יכולה לסמוך עוד על הטורקים בכל מה שקשור לשיתוף פעולה ביטחוני. בכל האמור בשת"פ מודיעיני המצב גרוע אפילו יותר. ב־2013 למשל פרסם ה"וושינגטון פוסט" הוכחות לכך שטורקיה הסגירה לאיראן את שמותיהם של עשרה איראנים לפחות, שעסקו לכאורה בריגול לטובת ישראל.
הסיבה המרכזית העכשווית להתרפסות הישראלית היא תקוותה של הממשלה הנוכחית להגיע לעסקת גז גדולה עם טורקיה, שתכלול את הקמתו של צינור גז ישראלי־טורקי. כמו בכל מה שקשור לעסקי הגז, גם בנושא הטורקי התנהלותה של הממשלה היא תמוהה (במקרה הטוב) או חשודה (במקרה הרע). כיום טורקיה מייבאת את הגז הטבעי הדרוש לה מרוסיה ומאיראן. יש סיכוי אפסי שהיא תקטין את היקף הרכש מבעלות בריתה לטובת מדינה שעמה היא נמצאת בסכסוך גלוי. ישראל מצדה לא יכולה להרשות לעצמה להפוך מדינה עוינת והפכפכה לצרכן קבוע שהיא תלויה בו כלכלית. למרות כל זאת, במרץ האחרון אמר שר האנרגיה יובל שטייניץ בראיון ל"בלומברג": "נשלים את המו"מ להקמת צינור הגז עוד הקיץ". זה לא קרה, ואסור שזה יקרה.
מעל לכל השיקולים המעשיים, יש עוד שיקול, מהותי יותר: הכבוד הלאומי. מי שמזלזל במרכיב הזה אינו מבין את המזרח התיכון. מדינות האזור מסתכלות ורואות איך טורקיה דורכת על ישראל פעם אחר פעם, ואיך ישראל חוזרת בכל פעם כדי לבקש עוד. זה פוגע בהרתעה הישראלית, זה פוגע ביכולת שלנו לבנות יחסים עם הציר הסעודי, זה פוגע ביכולתנו להגן על אינטרסים חיוניים מול מדינות אחרות. מדינה ריבונית גאה פשוט לא יכולה להתנהג כך לאורך זמן.
בידי ישראל יש לא מעט דרכי פעולה שאפשר לנקוט אותן כדי לאותת לטורקים שעידן ההתרפסות הסתיים: אנחנו יכולים וצריכים לתמוך בשאיפות העצמאות של הכורדים ואף לסייע להם להשיג הכרה בוושינגטון. השעה כשרה לכך מבחינה בינלאומית לאור תרומתם של הכורדים להבסת דאע"ש בעיראק, ואין סיבה שישראל לא תסייע להם ותרוויח בכך עוד מדינה ערבית שיש לה איתנו יחסי קרבה.
ישראל יכולה גם (וצריכה מבחינה מוסרית) להכיר בשואת העם הארמני, ש־1.5 מיליון מבניו נרצחו בידי הטורקים. בנוסף מן הראוי שישראל תעלה בפני נאט"ו, ישירות או דרך האמריקאים, את השאלה מדוע נמנית עם שורותיו מדינה אסלאמיסטית, תומכת האחים המוסלמים. בפני ממשל טראמפ עצמו יש להעלות את השאלה אם לא הגיע הזמן לשקול מחדש כמה נכון להחזיק בתחומיה של מדינה אסלאמית 90 פצצות גרעיניות מדגם B־61 כפי שעושה ארה"ב בבסיס אינצ'רליק שבדרום טורקיה. היו לנו פעם יחסים מצוינים עם טורקיה. זה נגמר. הגיע הזמן שישראל תכיר בכך ותפעל בהתאם.
ח"כ יאיר לפיד, יו"ר יש עתיד, הוא חבר הקבינט המדיני־ביטחוני לשעבר וכיום חבר ועדת החוץ והביטחון וועדת המשנה למודיעין ושירותים חשאיים.