בעוד שלושה חודשים ימלאו 40 שנה למסעו ההיסטורי של אנואר סאדאת לירושלים. בכנסת ובמשרד החוץ מתכננים לציין את המועד בסדרת אירועים. גם התקשורת תזכיר לציבור את פריצת הדרך המדינית ההיא, שדומה כי עד היום לא התאוששנו ממנה. באופן לא מפתיע, החגיגה תהיה בעיקרה ישראלית. מעטים במצרים יירתמו לה, אבל זו הבעיה הקטנה. הבעיה הגדולה היא, שבעשור האחרון, ובעידודם הפסיבי של המצרים, הלכה ישראל ונסוגה מהסכם השלום.
הנה תמונת מצב עדכנית של היחסים הממסדיים עם מצרים: לישראל אין שגריר בקהיר כבר שמונה חודשים. ד"ר דוד גוברין הוחזר לארץ בשל מחלוקת בין הממשלות על אבטחתו, ולמעשה רגליו לא דרכו על אדמת מצרים ולו יום אחד ב־2017. כשישוב, יתקשה לצאת מדי בוקר למשרדו, כי גם שגרירות אין. מאז התנפלות ההמון עליה בספטמבר 2011, לא נמצאה חלופה לאחת השגרירויות הגדולות של ישראל בעולם. שש שנים לא השכילה ירושלים לרתום את קהיר לסייע לה במציאת מבנה הולם. עבודת השגריר וצוותו (חמישה דיפלומטים על שומריהם) נעשית ממעונו.
בהסכם השלום נקבע כי באלכסנדריה תפעל קונסוליה ישראלית, אבל זו איננה מאוישת מ־2004, אז נקרא הקונסול לעבוד מקהיר. אחר כך הושב ארצה, והוחלט כי ימלא את משימתו שם - מכאן. מאז 2010 חדלו שולחיו לאייש את המשרה, אף שהקונסוליה מוכנה לאכלסו גם ברגע זה. המרכז האקדמי הישראלי, שנועד לשרת חוקרים וסטודנטים מצריים, ואף שימש במה לאירועי תרבות, משותק זה כמה שנים. בראשו עמד תמיד אקדמאי ישראלי שהתגורר בקהיר. ראש המרכז כיום, פרופ' גבריאל רוזנבאום, נאלץ לכלות את עתותיו בישראל, הרחק ממקום עבודתו. רבים פוחדים לבקר במרכז, שמא יואשמו בשיתוף פעולה עם ישראל, ואף יש פרופסורים שממליצים לתלמידיהם לא לפקוד את שעריו. ביכולתו להציע רבות למבקר, אך רוב הזמן הוא שומם.
השבוע דלפו לעיתון "הארץ" פרטים מישיבת ועדת המשנה לענייני חוץ בכנסת, שעסקה במגעים עם קהיר. בישיבה השתתפו נציגי משרד החוץ, משרד הכלכלה, צה"ל והמועצה לביטחון לאומי (מל"ל). כל הנוכחים הסכימו כי חשוב לפתח את היחסים האזרחיים עם מצרים, בצד השמירה על מגע ביטחוני. הדברים נאמרו על רקע משבר השבתו של דוד גוברין. רק נציגי המל"ל, כך פורסם, הפתיעו באומרם, כי היחסים הביטחוניים חשובים מהשבת גוברין ליעדו.
אז אין שגריר, אין שגרירות, אין קונסוליה, והמרכז האקדמי סובל מדופק חלש. מה ישראל משגרת בכל זאת? מסר ברור על סדר העדיפויות שלה. זו התמונה הכוללת הנגלית במבט מקהיר: ישראל נגררת לכרסום אסטרטגי, בוטח, בעמודי ההסכם. זה מתווסף לעשרות שנים של חרם על מגע עם ישראל בתחומי הכלכלה, התרבות, האומנות והאקדמיה. עד לפני שנה או שנתיים חשבתי שחוזה השלום בין קהיר לירושלים הוא בעיקרו ברית צבאית ודיפלומטית. לא בטוח שאפשר להתחייב כיום במלואו על האיבר השני בנוסחה.
כשנתניהו מספר על "התחממות ביחסים", הוא שוכח שזהו הערוץ הביטחוני בלבד, וכי בכל שאר התחומים, המצרים פשוט לא שמים על ישראל. ירושלים הוקסמה מכך ששכנתה זקוקה לה (זמנית) לתועלתה הצבאית, והזניחה את פיתוח הערוצים האחרים, בראשם התחום הכלכלי. תמרונו של השלום לכדי ברית צרה, שבה מנצלים המצרים בעיקר נכסים ביטחוניים שמספקת ישראל, ובתמורה מנדבים מעט, היא הצלחה מצרית מסחררת וכישלון ישראלי, שעלול להתפוצץ בפני כולנו.
הסכנה בברית צבאית בלבד היא שיום אחד היא תהיה בלתי נחוצה עבור קהיר. שיימצא בעל ברית אחר, נוסף, או שהמצב שם ישתנה לטובה, ובמגע הביטחוני לא יהיה צורך. ייתכן גם שיתבצע שינוי לרעה. יעלה נשיא שאינו מחובבי ציון, או חלילה יתלקח עימות בין המדינות. מי יודע, יום אחד אולי גם אנחנו נתגעגע לחוסני מובארק.
הילד בארגז המשחקים
מי שעקב השבוע אחר הדיון לסגירת משרדיו בירושלים של ערוץ החדשות הקטארי אל־ג'זירה, הבחין בעובדה תמוהה. רבים מאלה שדיברו בידענות על תכנים אנטי־ישראליים בשידורי התחנה, אינם יודעי ערבית. רובם פוליטיקאים, אחרים עיתונאים.
סתימת פיו של ערוץ אל־ג'זירה היא מנהג שאימצו משטרים ערביים מראשית ימי התחנה. כך עשו סוריה, סעודיה, ירדן, בחריין, תוניסיה וחברות אחרות במועדון מדינות המשטרה. השבוע בירך ראש הממשלה נתניהו על הצעד שיזם שר התקשורת שלו, איוב קרא, אך הביאנו לשאלה מטרידה: מדוע דווקא כשכולם מקנאים במדינת ישראל ורוצים להיות כמותה, היא מתעקשת לנהוג כמשטר ערבי?
על שלושה צעדים עיקריים הכריז כבוד השר. בכוונתו לפנות לחברות הוט ויס ולבקשן להוציא את אל־ג'זירה מרשימת הערוצים שלהן. מהמשרד לביטחון הפנים הוא יבקש להורות על סגירת משרדי התחנה במערב ירושלים. כן הודיע קרא, כי הוא פועל לשלול מעובדי התחנה את תעודת העיתונאי. התעודה הזו מאפשרת להם להשתתף באירועים ממלכתיים, כמו מסיבות עיתונאים במשרד החוץ ובלשכת ראש הממשלה.
הודעת איוב קרא היא שיעור בסדנה "ככה לא מנהלים משרד ממשלתי". סדנה שמעולם לא נערכה, אבל הצורך בקיומה הולך וגובר. אל־ג'זירה איננה רק תחנת טלוויזיה מרדנית. היא סוכן חברתי שמתווך כבר 20 שנה בין ישראל לאוקיינוס הערבי. שיעורי הצפייה בה נרחבים, וגם היום, אחרי שאיבדה מקור רוחה בעקבות הטלטלות בעולם הערבי, היא עדיין נחשבת לכלי תקשורת נערץ ובעל השפעה. היא הדבר הכי קרוב למדורת השבט החדשותית אצל הערבים, וגם אם מהימנותה כורסמה, אין עדיין ערוץ חדשות שמעמדו נוגס בשלה. בעידן הירידה של המשטרים ממעמדם, לאל־ג'זירה יכולת השפעה רבה משל מנהיגים ערביים. היא לכל היותר שוות ערך להם ביכולתה לעצב דעת קהל.
בירושלים יש אנשים שיודעים את כל זה, ולכן מפתיעה גישתם השלפנית של פוליטיקאים ישראלים לתחנה. אומנם אל־ג'זירה איננה ערוץ חדשות תמים. היא זרוע ההסברה של משרד החוץ הקטארי, והקו המערכתי שלה משרת את צורכי בעליה על הצד הטוב ביותר. יש דרכים להתמודד עם כלי תקשורת כזה, שאינו מנגן לפי החליל של מדינת ישראל. אבל סגירת אולפניה במערב ירושלים והחשכת המסך בפני מנויי הוט ויס לא יפגעו בתוכני הסיקור שלה. הם יחזקו את דימויה כקורבן ויגבירו את מפלס ההערצה כלפיה ברחוב הערבי.
איש לא שאל את הצופה הישראלי אם הוא מסכים לשלילת הערוץ ממנו. הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון עדיין מחויבת לצופיה, אף אם הם ערבים. למרות זאת, ערביי ישראל ממעטים לצפות באל־ג'זירה באמצעות הוט ויס. רובם המכריע התקינו צלחות לוויין פרטיות על הגג, ובאמצעותן הם צורכים את שידוריה. פעולה באמצעות חברות הלוויין והכבלים תפגע דווקא בציבור הצופים היהודי. בתלמידי תיכון, בסטודנטים לערבית וביהודים יוצאי ערב. ונגיד שעמיתו של קרא, השר לביטחון הפנים גלעד ארדן, יפעל כמבוקש ויורה על סגירת המשרדים בירושלים. לא תהיה בכך פגיעה ממשית. את עיקר שידוריה ומלאכתה מבצעת התחנה ברמאללה ובעזה.
אל־ג'זירה טוענת להגנתה כי איננה נוקטת הסתה בשידוריה. על כך אפשר לנהל דיון שלם, נפרד, שכמותו טרם נוהל כפי צורכו בשיח התקשורתי בישראל. "התמונה מכוערת, ואנו מראים אותה במלוא כיעורה", טען באוזני באחרונה ראש לשכתה בישראל ובשטחים, העיתונאי ווליד אל־עומרי. נניח שהוא טועה, ואל־ג'זירה היא אכן כלי תעמולה. פעם ידעה ישראל להתמודד עם זה. היא גייסה מסבירנים דוברי ערבית, ששכלם חריף והופעתם אמפתית, או הקימה ערוץ שידור בערבית והשיבה לתועמלנים כגמולם. היום היא כמו הילד בארגז המשחקים: כשאינו יכול להשיג את מבוקשו בדרכים מיושבות, הוא בועט בדלי, וזורה את החול בעיני האחרים.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל