לחץ המפגינים מול ביתו של היועץ המשפטי לממשלה כבר עשה את שלו, זאת ניתן ללמוד מנאום ההגנה שלו על חופש ההפגנה בכנס לשכת עורכי הדין השבוע. כמי שאמור לייצג את שלטון החוק, אסור היה ליועמ"ש להיגרר לעמדה הנתפסת כרוחב לב כלפי המפגינים, רק משום שהם מפגינים נגדו.
נכון שחופש ההפגנה הוא ערך שאי אפשר להפריז בחשיבותו, ונכון שהוא מהווה אבן יסוד של החיים הדמוקרטיים; אבל ההגנות הללו אינן חלות על הפגנות בלתי חוקיות, שנעשות ללא רישיון ושעניינן ביזוי עובדי ציבור. נחמד שהיועמ"ש מוכן למחול על כבודו, אבל כשהוא מוחל בתוך כך על כבוד שלטון החוק - זה כבר עניין אחר. זה נראה כאילו הלחץ משפיע.
לו היה מן דהוא פונה ליועץ המשפטי לממשלה ומציע לו שוחד כספי כדי להבטיח הגשת כתב אישום נגד נתניהו - הרי מיד היה אדם זה מוגדר כעבריין וכתב אישום היה מוגש נגדו. אז איך קרה שניסיון להטות משפט באמצעות מקל במקום גזר זוכה לנאום הגנה?
הפגנה חד־פעמית כדי להעביר מסר כלשהו היא אולי בגדר פריקת תסכול ציבורי, וניתן להכיל אותה. הפגנות שבועיות מול הבית בסוף יום המנוחה, נועדו אך ורק להטיל מורא, לשבש ולפגוע באיכות החיים, להקשות על השכנים, לחשוף את ילדיו הרכים של היועמ"ש לזעם הציבורי המופנה כלפיו ולערער את שלוותם. לחץ קבוע ומתמשך הוא בגדר מטרד, שנועד להשפיע על היועמ"ש ולאלץ אותו לקבל מהר החלטה שתרצה את המפגינים ותפטור אותו, את אשתו וילדיו, את שכניו ובאי ביתו מעונשם.
כראש התביעה הכללית, תפקידו של היועמ"ש הוא מעין שיפוטי. הוא זה שעוקב אחד התקדמות החקירה, הוא זה שבוחן את הראיות, הוא זה שתחת לחץ עלול להחליט שהוא מגלגל את הראיות לפתחו של בית המשפט וזוכה לאתרוג מלא מכל מי שרוצה לבוא חשבון עם נתניהו: אנשי שמאל, מתחרים על הכתר, אנשי תקשורת וגם כמה תמימים מימין ומשמאל, המאמינים כפתיים שההפגנות הן נגד השחיתות ובעד שלטון החוק.
זה המקום להסיר את הלוט מעל ההפגנות מול בית היועמ"ש. להכתיר את ההפגנות בכיכר גורן כמלחמה נגד השחיתות זוהי הולכת שולל חצופה ובוטה. ובכל זאת, איש לא מערער על כך, והתקשורת מקבלת את הקביעה הזאת כמו הייתה מוסכמה. האמת היא שלא השחיתות עומדת בראש מעייניהם של המפגינים ולא היא מוציאה אותם מבתיהם כל מוצ"ש. הדלק המניע אותם הוא השאיפה להפיל את בנימין נתניהו. השחיתות היא אמתלה - אצטלה לכסות בה את מאווייהם הפוליטיים ותו לא.
השימוש הציני בדגל השחיתות הוא כה שקוף וכה מרחיק לכת, עד שהוא מצליח לעורר התנגדות אף בקרב מתנגדי נתניהו. שהרי מי שבאמת לוחמים בשחיתות מזהים את אביחי מנדלבליט כגורם מוביל במאבק למען טוהר המידות וביעור קלקולים במערכת הציבורית. הם מכירים ומוקירים אותו כמקצוען שמצפונו הוא מצפנו היחיד. כך אתה מוצא אנשי שמאל הגונים כמו נחמיה שטרסלר, המותחים ביקורת על הנפתו של דגל ניקיון הכפיים בידיים לא נקיות, גם אם הדבר נעשה למען מטרה פוליטית שהוא מחסידיה. אפילו איש שמאל קיצוני דוגמת גדעון לוי, שאיש לא מפקפק בהתנגדותו העזה לראש הממשלה ולמה שהוא מייצג, הגדיר את ההפגנות כדרך "לא אמיצה ולא ישרה לקושש חילופי שלטון".
ניסיון להלך אימים
מה שהופך את ההפגנות הללו לפסולות מעיקרן, משתקף כבר מהיעד שאותו הגדירו המארגנים על פי הכרזות המונפות בכיכר: "מנדלבליט - כתב אישום". עוד בטרם הועברו המלצות המשטרה למערכת הפרקליטות שמנדלבליט עומד בראשה, עוד בטרם נבדק בפרקליטות בדל הראיה הראשון, כבר הניפו המפגינים כרזות בנוסח: "מנדלבליט ושי ניצן, פרקליטיו של השטן". יתר הכרזות היו כרזות גיבוי הבאות לתאר לנמען מה יעלה בגורלו המקצועי, אם לא ישביע את רצון הציבור המפגין מול ביתו: "הון, שלטון, עולם תחתון - לא תהיה שופט עליון".
לא צריך טביעת עין יוצאת דופן כדי להבין שמדובר בניסיון להלך אימים על היועץ המשפטי. יש באיום על היועמ"ש גם היבטים של ניסיון לשוחד וגם היבטים של סחיטה באיומים. מה רוצים לומר המפגינים, שאם מנדלבליט לא ייכנע לדרישתם, הדרך לכס בית המשפט העליון תיחסם בפניו, ולהפך, אם ייכנע להם, ניתן להבין שהיא סלולה בפניו?
הפגנה שמטרתה להטיל אימה על היועץ המשפטי היא בהגדרה לא הפגנה בעד שלטון החוק. שום עיקרון דמוקרטי, כולל עקרון חופש ההפגנה, אין בכוחו להכשיר את השרץ של הפעלת לחץ על רשויות האכיפה בראשות היועמ"ש ופרקליט המדינה, כדי להטות את שיקול הדעת השיפוטי לכיוון עמדה כזו או אחרת, עוד בטרם נבדקו כל הראיות ובעצם בלי קשר לראיות או אפילו חרף הראיות.
גם המובאה הבאה מפסק דינו של השופט מני מזוז בעניין מני נפתלי מדברת בעד עצמה בצורה חד־משמעית: "אם המחאה היא כלפי עובד במערכת התביעה הפלילית, יש להכיר בכך שההפגנה פוגעת ביסודה בהליך השיפוטי, כיוון שהיא בבחינת ניסיון להשפיע על שיקול דעתו המשפטי ועל הדרך שבה הוא מנהל את תיק התביעה".
עקרון הסוביודיצה נועד למנוע סיקור תקשורתי העלול להשפיע על שופטי בית המשפט כאשר עניין משפטי כלשהו תלוי ועומד בפניהם. עיקרון זה נכון וראוי היה שיחול גם כאשר היועמ"ש, שעתיד לקבל החלטה מעין שיפוטית אם להגיש כתב אישום נגד ראש הממשלה או להימנע מכך. אומנם מהיכרותי עם מנדלבליט אני סמוך ובטוח שהחלטתו ביחס לנתניהו תסתמך על חומר הראיות שיעמוד מולו ועליו בלבד, אבל שאלת ההפגנות מול ביתו היא עקרונית ונוגעת לכל גורם בעל סמכות שיפוטית בהווה ובעתיד. לכן יש לדון בעניין ברמה העקרונית ולא בהקשר הספציפי וביועמ"ש הספציפי.
בהקשר של נתניהו אני יכול לומר רק דבר אחד: הכרזה היחידה שממנה התנערו מארגני ההפגנות היא הכרזה היחידה המשקפת נאמנה את ההתארגנות מול ביתו של מנדלבליט. כשהם אומרים "ביבי אשם עד שתוכח חפותו" - אני מאמין להם.