שגרירה לשעבר של ארה"ב בסוריה, רוברט פורד, הכריז השבוע כי נשיא סוריה בשאר אסד ניצח במלחמה המשתוללת יותר משש שנים בארצו. פורד היה שם בשנה שבה פרצה המלחמה, 2011, ונחשב במערב לאחד המומחים הגדולים לסוריה. את דבריו אמר בראיון ליומון בשפה האנגלית "The National", היוצא לאור באיחוד האמירויות. "המלחמה הולכת ונחלשת", קבע הדיפלומט לשעבר, "אסד ניצח והוא יישאר. ייתכן שלעולם הוא לא ייתבע לקבל אחריות. איראן תישאר בסוריה. זו המציאות שעלינו לקבל, ואין הרבה מה לעשות בעניינה".
אפשר להתפלמס עם המומחה האמריקאי על הפרשנות (פורד הוא עמית בכיר במכון וושינגטון למזרח התיכון), אבל לא על העובדות. ועובדה היא שנגד המשטר הסורי נפתחה מלחמה אזורית בהובלת קואליציית מדינות. חלקן העשירות בתבל (סעודיה, קטאר, איחוד האמירויות), והאחרות גדולות וחזקות (טורקיה למשל). אסד שרד בזכות ידידיו, בראשם רוסיה, אבל גם הודות לניצול נכון של קלפים, קור רוח, לב ערל ויכולת עמידה בלחצים כבדים. זה האיש שאותו כינו פעם בישראל "בצק בלתי אפוי".
נוהגים לומר על סוריה כי שני שלישים משטחה כבשו אויבי המשטר, אבל שוכחים כי השליש שנותר הוא החשוב יותר. שם מרוכזת רוב אוכלוסיית סוריה, ובה האזורים החיוניים לאסד: דמשק, חומס, חלב, רצועת החוף והר העלווים. אסד לא רשם ניצחון מפואר, גם לא לדעת פורד. הרי 600 אלף מאזרחי ארצו נהרגו, יותר משישה מיליון גלו, וערים שלמות שותקו. אבל בשכונה האכזרית שלנו, הישרדות היא ניצחון, ובשאר ניצח כי ראשו מונח על כתפו, ולא על העמוד הגבוה ביותר בדמשק.
השפה של נסראללה
ימים טובים באו: ארגון "המדינה האסלאמית" (דאע"ש) רשם השבוע שתי תבוסות צורבות באותו יום, והדיווחים נדחקים לשולי החדשות. מי זוכר שעד לא מזמן כל התבטאות של מנהיגי דאע"ש הייתה זוכה לכותרת נאה, וכל עיירה שכבשו - למבזק בראש החדשות.
בעיראק הצליחה קואליציה עיראקית, בסיוע מטוסי קרב אמריקאיים, לכבוש את העיירה תלעפר ולשחררה מאחיזת הארגון הקיצוני. תלעפר היא מעוז חשוב במשולש הגבולות בין עיראק, סוריה והחבל הכורדי. היא תחנה בדרך למזרחה של סוריה, שם עדיין פועם מעוז דאע"ש בעיר דיר א־זור. בלבנון הכריזה תנועת חיזבאללה על טיהור אזור כלמון, רכס הררי בגבול עם סוריה, מארגון דאע"ש ומארגון האם שלו, אל־קאעידה. בשני המקרים הללו הניצחון הוא למחנה השיעי, הגם שצבא עיראק איננו "שיעי" במובן האיראני של המילה, כלומר, הוא אינו פועל ישירות בשירות האינטרסים של טהרן.
המנצחים הם שניים מן המנהיגים המעניינים ביותר באזור. האחד הוא מיודענו חסן נסראללה. השני, הפחות מוכר אבל החשוב יותר, הוא ראש ממשלת עיראק, חיידר אל־עבאדי. חשוב, כי הוא עומד בראש מדינה מרכזית שנאבקת על קיומה ועושה צעדים ראשונים, היסטוריים, בשבילי הדמוקרטיה. עיראק בהנהגתו היא ראש החץ של המאמץ האמריקאי לשינוי במזרח התיכון. עבאדי מגלה עצמאות רבה מול מאמצי ההשפעה האיראנית בבגדאד ומסרב לסור למרותה. על כך הוא זוכה להשמצות והאשמות, כי הוא סוכן אמריקאי.
בניגוד לדעה הרווחת אצלנו, ממשלת עבאדי רחוקה מלהיות עושת דברה של טהרן. בנאום שנשא ביום שני שיבח נסראללה את הניצחון על "המחבלים הכופרים" (כך הוא מכנה את דאע"ש ודומיו), והביע ביטחונו כי ראש הממשלה נתניהו ואנשיו בוכים בימים אלה לנוכח התוצאות. לכך הקדים את דבריו במילים האלה: "דאע"ש מוכיח כל יום כי הוא תוצר של הממשל האמריקאי, וכי הוא העניק שירותים רבים לכובש הישראלי".
מנהיגים נוהגים לעתים להשמיע רעיון, שכמו נוסח בהשפעת חומר מטשטש. ועם זאת, טובי הפרשנים האסטרטגיים והמומחים למדע המדינה יסכימו עם נסראללה. הבעיה אינה בטענתו, אלא בצורה שבה ניסח את הדברים. החלטת ברק אובמה להוציא את חייליו מעיראק בשלהי 2011 יצרה חלל, בעיקר באזורים הסונים שבהם אחזו האמריקאים. החלל הזה התמלא בידי ארגון שאפתני, מאורגן ובעל רוח לחימה סוחפת. כך זינק דאע"ש ושטף את עיראק.
אין זו הפעם הראשונה שבה טיפחו האמריקאים, בלי להתכוון לכך, גידול פרא בעיראק. ב־2003 הם הדיחו את סדאם חוסיין, ומיד אחר כך פיזרו את הצבא ואת משרדי הממשלה, בתקווה לבנות תחתיו ממסד צבאי ופוליטי חדש. קציניו וחייליו של סדאם, רובם סונים, מצאו את עצמם בלי מנהיג, ללא פרנסה, אבל עם ידע צבאי וביטחוני ותחושת נקם חזקה. אם יגיד מישהו שאמריקה הולידה את אל־קאעידה בעיראק, דבריו לא יהיו רחוקים מן המציאות. הארגון הקיצוני קם בחלל שהותיר סדאם.
ומה בנוגע להאשמת נסראללה, כי ישראל מעניקה שירותים לדאע"ש? גם את המילים האלה אפשר לקרוא בדרכים שונות. אף גורם ישראלי אינו מצוי בקשר הדוק עם פלגי ג'יהאד אלה. אבל בראיון לעיתון "הארץ" הודה מפקד חיל האוויר הפורש, אמיר אשל, כי ישראל ביצעה בשנים האחרונות כמאה גיחות תקיפה בשטח סוריה. בתקיפות האלה הושמדו טילים ששלחו האיראנים לחיזבאללה דרך שדה התעופה של דמשק. פגיעה במאגר הנשק של חיזבאללה לא הועילה רק לישראל. היא גם שירתה את אויבי חיזבאללה, אף שלא זו הייתה מטרתה. כך, לפי נסראללה, העניקה ישראל תמיכה צבאית לדאע"ש.
אינני בא להגן על מנהיג חיזבאללה או לייצג את עמדתו. מטרתי להראות שאת לשונם של מנהיגים אפשר לקרוא בשלל דרכים. חלקם, כמו נסראללה, מלהגים ללא הרף באופן העלול לעורר תמיהה. אבל לעתים קרובות יש היגיון בשיטפון.
החזון של פרס
עד לפני 14 שנה, ערב הפלתו של סדאם חוסיין, לא ידענו דבר על המתרחש בתוך ארצו. עיראק הייתה כמו מוקפת חומת ברזל. מאז נפתחה לרווחה. אומנם עדיין אין יחסים רשמיים איתה, אבל ישראלים רבים מקיימים מגעים מרחוק עם עיראקים, באופן פרטי, וענייניה גלויים ופתוחים לעיני כל העולם.
יבוא יום וגם סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ומדינות אחרות ייפתחו עבור ישראלים. אם לא לצורכי ביקור, אז לפחות לכדי מגע שוטף. ביום שישי שעבר הוזמן אלוף (במיל') עמוס גלעד לאולפן "חדשות השבוע", יומן שישי של הערוץ הראשון. הוא אומנם נשאל על איראן, אבל אמר גם את המילים האלה: "יש לנו גם חדשות טובות, היחסים המופלאים עם העולם הערבי. לא היו כאלה מעולם. איני מתכוון ליחסים הפורמליים, אלא מתחת לפני האדמה. כמי שעוסק בזה הרבה שנים, זה דבר חסר תקדים".
ישראל הרשמית מסרבת לגלות אילו מדינות מקיימות עמה מגעים חשאיים, אבל יחסי הכוחות במזרח התיכון מאפשרים להעריך במי מדובר. נוסף על שלוש המדינות שהוזכרו לעיל, סביר שמדובר גם באוטונומיה הכורדית בצפון עיראק. על אלה יש להוסיף להבנתי שלוש מדינות בצפון אפריקה: מרוקו, תוניסיה, סודן. יום אחד, כשייפתחו התיקים, אולי נדע הרבה יותר על תוכנם של המגעים האלה. אפשר לנחש שהם כוללים גם עסקאות ביטחוניות.
כאשר בכיר ישראלי מדבר על יחסים מופלאים וחסרי תקדים, אפשר רק לדמיין כיצד נראים מגעים אלה בפועל. שליחים של מדינת ישראל באים ויוצאים בבירות האלה, נציגיהן מתארחים בחשאי בישראל, וקו תקשורת ישיר פעיל משם לכאן ולהפך. אולי שמעון פרס לא טעה. יש מזרח תיכון חדש.