מעטים בישראל התעניינו בהודעה שיצאה ממשרד החוץ בירושלים ביום שלישי שעבר. בהודעה הכריזה ישראל רשמית כי היא תומכת במאמצי העם הכורדי לקבל עצמאות. בכך הייתה ישראל למדינה הראשונה, וגם היחידה, שתמכה בקיום משאל העם הכורדי, שיתקיים ביום שני הקרוב. שתי ציפורים במכה אחת הרג משרד החוץ, שפעל בהוראת לשכת ראש הממשלה, בפרסום ההודעה הזאת. האחת, הבעת תמיכה במנהיג הכורדים, ידיד ישראל מסעוד ברזאני. השנייה - בעיטונת באיבריו הרגישים של רג'פ טאיפ ארדואן. נשיא טורקיה הוא ממתנגדיו החריפים של המסע הכורדי לעצמאות, מחשש שמא גם הכורדים בשטחו ידרשו הגדרה עצמית. המשאל של ברזאני מעורר חרדה בבגדאד, כי יהווה ראשית קריעתה של עיראק.
בישראל נתפסת הבעת התמיכה בכורדים דבר מובן מאליו, אבל בעיראק עצמה היא זוכה להרמת גבות. וכך, בשולי המתיחות שמעורר המשאל, התלקח שם פולמוס פוליטי על הנקודה הישראלית. הנצים זעמו על התערבות ישראל בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית. היונים הביעו פליאה, מדוע ירושלים אינה רואה בבגדאד ידידה פוטנציאלית ופוגעת ביחסים שטרם נרקמו. בציבור העיראקי ובחוגים הפוליטיים קיים לובי הולך וגדל למען מגעים עם ישראל.
הסיפור הזה מספק לנו הזדמנות לדון ביחסה של מדינת ישראל לעיראק. אם רוב מדינות האזור, ובהן לפחות שתי מעצמות (ארה"ב ובריטניה) מגלות עניין בבגדאד, כנראה שיש בה משהו. הבעיה היא שמדיניותה הכוללת של ישראל בנוגע למפרץ לוקה בפשטנות. יש בה, במדיניות הזאת, גם שטחים מתים, ואחת מתכונותיה הבולטות היא חלוקה מוחלטת לטובים ורעים. הטובים הם גוש המשטרים הסוניים, בראשם סעודיה, והרעים הם איראן.
עיראק, לעומת זאת, היא ישות בגוני אפור, ולכן קשה לסווגה. מי החיה הזו? הלנו היא אם לצרינו? מצד אחד, ב־1991 הם שיגרו לעברנו טילים; מצד שני, כבר שנים אינם אויב בפועל. מצד אחד, רוב אוכלוסייתם שיעית, וגם בממשלה יש להם רוב; מצד שני, ראש הממשלה, חיידר אל־עבאדי, נודע במאבקו לצמצם את החדירה האיראנית. רשמית מתנהלת בה שיטה דמוקרטית, עם פרלמנט, עיתונות חופשית וקרבה למערב, אבל הטרור משתולל בה ללא הרף. מה לנו ולהן, המדינות האלה שבכלל לא יודעות לנצח את הטרור.
בעיראק יש פוליטיקאים ואנשי עסקים שישמחו לנחות בישראל, או להיפגש במדינה שלישית, כדי להניח את היסודות ליחסים עתידיים. החיזור העדין מצדם כבר החל, אבל נתקל באדישות ישראלית. טיבן של יוזמות כאלה, שהן מטילות עלינו, היהודים, חרדה. שמא טמון בהן מוקש חס וחלילה, או שהן באות על חשבון צד שלישי.
המנטליות הזו הפכה אותנו, המעצמה החזקה במזרח התיכון - טכנולוגית, צבאית, מדעית, כלכלית - ליישות פסיבית במצבים כאלה. מצרים של אנואר סאדאת תבעה הסדר שלום, אבל נענתה בביטול, מחשש שמסירת סיני תפגע בביטחון ישראל. עד מהרה התגלה כי דווקא החזקתם הולידה אסון. לימים דרש אש"ף הסדר שלום, אבל סורב מחשש שינקוט את אסטרטגיית השלבים שתביא לחיסול מדינת ישראל. מנהיגיו פנו לשימוש באלימות, והשיגו את ויתורי אוסלו.
רוסיה כמשל
לישראל יש מסורת ענפה של מגע חשאי עם משטרים במזרח התיכון שרוצים בקרבתה. לעומת זאת, ממשלותיה לא הצטיינו בקשירת קצוות מאפס, או במצבים שבהם הידיד הפוטנציאלי אינו מתמסר בקלות ויש להביאו לכך. אין זה מסובך במיוחד לעמוד בקשרים חשאיים עם ארגוני מודיעין במדינות בעלות משטר יציב, שרוצות את קרבתך. הרבה יותר מאתגר למשוך בחוטים במדינה שבה מוקדי הכוח מגוונים. כזו הייתה לבנון, וישראל ניסתה לבחוש בה ונכשלה. אחרות, כמו למשל סעודיה או איראן, השכילו לתקוע בה יתד.
מי שרוצה לחזות בימים אלה במעצמה שיודעת לקחת פיקוד, מוזמן לצפות בריקוד הסורי של ולדימיר פוטין. לא במקרה קוצרת מוסקבה פירות בזירה שאיננה שדה פעילותה הטבעי. הרוסים יודעים את העבודה. יש להם מנגנון תיאום צבאי עם איראן, קו ישיר לקריה בתל אביב, מדיניות הרתעה מול טורקיה והבנות עם חיל האוויר של ארה"ב. הכל בו זמנית. הם הפכו את כל השחקנים בזירה לידידיהם, או לפחות לשותפים פסיביים, במשימתם הצרה לחסל את הפלגים הקיצוניים שמאיימים על בשאר אסד. לאט ובהתמדה, תוך שימוש נכון בקלפים והבנה של סבך האינטרסים בקרב הערבים, הם הצליחו לגמד משמעותית את האיום על בן בריתם בדמשק, ולמעשה שחררו את סוריה בעבורו, ולתועלתם. וראו זה פלא: הם יודעים לדבר עם הישראלים והאיראנים, עם הסעודים וחיזבאללה, עם אסד וארה"ב - וכל זאת, בלי לחשוש שאם יתמכו באחד, יקוממו עליו את זעמו של השני.
ישראל יכלה, לו רצתה, לתמרן בין בגדאד לארביל בשמץ מן הלהטוטנות שבה עושים זאת כוחותיו של פוטין. תקצר היריעה מלמנות את התועלת שבדבר. אבל עבור ירושלים, עיראק הייתה ועודנה מדינת אויב, אף אם המשטר שלה כבר התמוטט לפני 14 שנה. ברם, איש לא יעמוד בדרכה של ירושלים, אם היא תתעקש לעודד קיום מגעים עם בגדאד. חשאיים או גלויים, רשמיים או פרטיים.
אין זו חלילה קריאה להקלת ראש בשלל התועלות שיש למסעוד ברזאני להציע. הכורדים הם הידיד הטוב שאפשר לחלום עליו. הם מוסלמים, חילוניים, עשויים מקשה אחת. כבר בשנות ה־60, עוד לפני השלום עם מצרים, שימשו הכורדים לממשלת בן־גוריון ידיד חשאי בתוך מרחב ערבי עוין. מאז אומנם השתנו יחסי הכוחות בשכונה, אבל הצורך החיוני של ירושלים בעמיתים נותר בעינו. ועם זאת, בעולם שבו מניותיך בעלייה והוא פרוש בפניך ככף יד - מדוע להסתפק במועט.
היהודי הכמעט אחרון
השבוע לפני 12 שנה התקיימה כאן חתונה ייחודית. זוג יהודים מבגדאד הגיע לישראל בחשאי, זכה לחופה וקידושין, ובתום שעתיים בלבד חזר לביתו שמח וטוב לב. האירוע נערך בטרמינל של גשר אלנבי. בעיראק לא היה רב ולא מניין, אלא 11 יהודים בלבד. היום נותרו שם ארבעה.
שתי סיבות עוררו אותי להיזכר באירוע. לאחת קוראים יונה מצגר, אז הרב הראשי לישראל. הרב מצגר ערך את החופה במיומנות רבה ובהתנדבות, ושילח את בני הזוג לבגדאד עם כתובה כשרה למהדרין. הסיבה השנייה היא החתן. יעקב שהרבאני, סוחר תכשיטים, היה אז בן 37, ובוקר כלולותיו היה משמח ביותר עבורו. הוא ידע לבטא רק שתי מילים בעברית, "ברכה" ו"ששון", אבל שלט היטב באנגלית, כי למד בחוג לספרות אנגלית באוניברסיטת בגדאד.
כמה ימים אחרי טקס נישואיו הסודי חזר יעקב עם זוגתו הטרייה לבגדאד, להתחיל את חייהם במולדת. שלושה חודשים אחר כך נחטף ברחוב בידי חמושים, ועקבותיו לא נודעו עד היום. אלמוני שלח מסרון לרעייתו, וסיפר כי בעלה שבוי בידי אל־קאעידה, ובקרוב יוצא להורג. מעטים יודעים כי במלחמה בעיראק נרצח גם יהודי אחד, בגלל יהדותו. לכן מצאתי לנכון לציין היום את זכרו. תכלה שנה וקללותיה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל