המשטר הסעודי הכריז על רצונו לנקות אורוות. קם הוד מעלתו סלמאן בבוקרו של יום, פרסם צו מלכותי והודיע על הקמת ועדה למאבק בשחיתות. את מי העמיד בראשה? את הבן שלו, יורש העצר הנסיך מוחמד. ללמדכם כיצד זה עובד: כלל ראשון במאבק בשחיתות הוא חיזוק הנפוטיזם.
מיד אחר כך פורסמה הודעה על מעצר חשודים. 11 נסיכים מבני משפחת המלוכה, ארבעה שרים מכהנים, ועוד עשרות שרים או בכירי ממשל לשעבר. מדובר בנושאי המשרות הבכירות ביותר בשירות הציבורי ובבני המשפחה המלכותית, ולמרות זאת, לא פורסמו שמותיהם, ובעיקר לא סעיפי האישום נגדם. הדלפות לימדו כי אחד מהם הוא הנסיך אלווליד בן טלאל, מיליארדר מעשרת עשירי העולם. להראותכם, שהכלל השני במאבק נגד שחיתות בסעודיה הוא חוסר שקיפות.
כמה ימים אחר כך הודלף לעיתונות האמריקאית כי החקירות נמשכות, ובכוונת התביעה להחרים מכלל העצורים כספי מעילה בסך 800 מיליארד דולר. זה הכלל השלישי במסע נגד שחיתות: לקבוע את עונשו של נחקר עוד בטרם הוגש נגדו כתב אישום.
חבר הכנסת לשעבר עזמי בשארה החליט לעקוץ את הסעודים, וכתב השבוע בחשבון הטוויטר שלו כי המאבק בשחיתות מתחיל בעצמאות בתי המשפט ובהטלת שלטון החוק. בשארה צודק כמובן. הבעיה היא שגם עמדתו אינה חפה מאינטרסים. מאז גלה מכאן מאונס, חוסה מייסדה של מפלגת בל"ד בצל הקטארים. הוא הקים מכון מחקר בבירתם דוחא והפך אותו בסיס לפעילותו. משם הוא מושך בחוטים מאחורי הקלעים כיועץ לארמון האמיר. קטאר היא יריבתה של סעודיה בימים אלה.
בשארה (61) הוא אינטלקטואל מחונן, הוגה דעות, שהפך לפוליטיקאי מעורר מחלוקת עד שהסתבך עם רשויות הביטחון בישראל. חייו הפוליטיים ראויים לביוגרפיה, שמן הסתם תיכתב ביום מן הימים. בזמן שבו רבים בישראל ניסו לפרש את המשטר הסורי, הוא הלך ונפגש עם מנהיגיו. מפיו נודע לי בזמנו טוב מכולם מה מתרחש בדמשק ומהם באמת הכוחות שמניעים את בשאר אסד. אלמלא הסתבך בעבירת ביטחון חמורה בזמן מלחמה, יכול היה הח"כ מנצרת ללמדנו רבות על המתרחש אצל שכנינו. ידע ותובנות כשלו נדיר לשמוע מפי ישראלים.
בחזרה לעניין הסעודי: כאשר דמות כמוהו, המזוהה עם המשטר הקטארי ומצויה בענייניו האינטימיים, מטיפה לסעודיה, עולה חשד כי קריאתו לא נועדה לקדם דמוקרטיה, אלא לשמש כלי ניגוח בידי שולחיו. זאת הטרגדיה של המשטרים הערביים, וזאת גם הטרגדיה של עזמי בשארה. הוא ניחן בשלל כלים ותכונות להיות דמות פורצת דרך בשירותם של ערבים וישראלים כאחד, אבל מצא את עצמו הרחק מכאן, כלוא בכלוב של זהב. והמשטרים הערביים? ניתנו בידיהם עשרות שנים כדי למצוא את הדרך להוביל את עמיהם לעתיד טוב יותר. במקום זאת, הם בחרו לנהל אותם בדרך של כיבוש פנימי ועריצות.
דמוקרטיה היא תפיסת חיים הדורשת הפנמה. שני עקרונות עליונים היא קבעה לחסידיה. אדם חופשי לעשות כרצונו, כל עוד אינו פועל על חשבון האחר, והמדינה קמה כדי לשרת את האזרח, ולא כדי שישרת אותה. ספק אם האנשים שמנהלים בימים אלה את סעודיה אכן חולמים על הרעיונות האלה. ואם כן, האם הם יודעים לנהל מאבק בשחיתות, שאיננו חיסול חשבונות עם בני אגף אחר במשפחה. אפילו הפרדת רשויות לא קיימת אצלם. גם לא אופוזיציה פוליטית. ולא רק אצלם. במשטרים האלה המדינה חופשית לעשות כרצונה, גם אם היא מפריעה לאזרח לנהל את ענייניו.
גבעת הקפיטול אינה עונה
בשארה הוא חייל של הקטארים, כמו שסעד חרירי הוא חייל של הסעודים. בשבת הפתיע חרירי, ראש ממשלת לבנון, בהודעת התפטרות דרמטית. כמו ילד שממלא אחר פקודות הוריו, יצא חרירי לסעודיה, הקריא נאום שעיקריו הוכתבו לו, והצהיר כי איראן וחיזבאללה משקיעות מאמץ לעקור את לבנון מסביבתה הערבית (כלומר, להפוך אותה למדינת חסות פרסית). דבריו אינם זרים לאוזן הערבית. כך נראים דפי המסרים של הסעודים במאבקם באיראן. זה לא הפריע לסעודיה ולישראל, כמו היו מתואמות, לנצל את האשמות חרירי כדי להשמיץ את טהרן. מטרתן בכך היא להניע את האיש בבית הלבן להתעורר מחדש כדי לפעול נגד הסכם הגרעין שהגה קודמו. אבל בבית הלבן פטרו את העניין בתגובה רפה. גבעת הקפיטול אינה עונה.
האמת מאחורי פרישת ראש ממשלת לבנון מתעתעת. חרירי (47), שנולד בסעודיה והוא גם אזרח סעודי, עצבן באחרונה את הסעודים (ואת אחיו בהנהגה הסונית בלבנון) בשל המדיניות העצמאית וסימני ההתקרבות והפשרנות שגילה כלפי חיזבאללה, שותפו לקואליציה. הוא נקרא לריאד, נתבע להקשיח את עמדותיו, התעקש לנהל את העניינים בדרכו - ובסופו של דבר החליט לפרוש מתפקידו. מוזרות אופפת את ההתפטרות הזאת, כמו את מסעו הבהול של פטרונו השני, נשיא צרפת מקרון, לסעודיה אמש.
בפוליטיקה הלבנונית ידוע, כי דבר אינו סופי. הזגזוג יפה לבריות. כמו שלא הפריע לסעד חרירי להיכנס לקואליציה עם חיזבאללה, רוצחי אביו רפיק, כך אין בפניו מניעה - אם ישרוד את המשבר המסתורי - לחזור לכהונה שלישית כראש ממשלה בבחירות שיתקיימו בעוד חצי שנה. בחוכמתו טען, כי חיזבאללה ואיראן מנסים לרצוח אותו, ורמז כי מידע מודיעיני טרי לימד זאת באחרונה. לכל ידוע, כי ריגול ומעקבים של גורם זר אחר מנהיגים מקומיים מתנהלים דרך שגרה, גם במדינות מערביות. חרירי החליט לעשות מכך חומר תעמולה. שהרי, מה יותר מעורר אמפתיה ממנהיג הנרדף בידי אויבי המדינה.
ותשקוט הארץ
ביום שני התקיים במרכז בגין־סאדאת באוניברסיטת בר אילן אירוע במלאת 40 שנה למסע סאדאת לירושלים. חוקרים ושגרירים עלו והניחו את משנותיהם בפני הקהל. 19 בנובמבר 1977 היה לילה מכונן בתולדות המפעל הציוני. נחיתתו של נשיא מצרים הייתה תחנה ראשונה לא רק בדרך לשלום עם המדינה הערבית החשובה דאז, אלא ראשיתו של תהליך לשינוי מעמדה של ישראל; מנטע זר במזרח התיכון למדינה מקובלת. התהליך הזה עדיין בעיצומו, ואפשר להחיל עליו את הכלל שטבע דוד בן־גוריון בהקשר אחר: עתידנו אינו במה שיאמרו הגויים, אלא במה שיעשו היהודים.
אורח הכבוד היה שגריר מצרים בישראל, חאזם ח'יירת. אין זו הופעה פשוטה עבורו. בבית אורבים לשגריר בוסים קשוחים מחד גיסא, שמצפים כי יעביר את המסר לישראלים בחדות, ועיתונאים נשכנים מאידך גיסא, שישמחו לתקוף אותו על כל מילה בשבח הישות הציונית. נדירות הופעותיהם של שגרירי מצרים באירועים כאלה, וגם אם הופיעו, תמיד לווה נאומם במתח עד לרגע הפתיחה. היו שתפסו רגליים קרות ברגע האחרון.
ח'יירת ביקש משומעיו ללמוד מלקחי קמפ דיוויד. למשל, את התועלת הרבה בגילויי חזון אצל מנהיגים. מגיע לכם, הישראלים, יציבות וביטחון, הוא אמר, אבל שימוש בכוח לא יבטיח נחת לאזרחים חפים מפשע. השגריר המצרי רמז כי גם ממשלת ישראל נוקטת הסתה נגד האחר, וכי ההתנחלויות מחלישות את הסיכוי שהישראלים יחיו בשלווה. בהמשך דבריו קבע כי הפיוס הפלסטיני הוא אינטרס ישראלי. לשיטתו, זה מהלך הכרחי בדרך לחידוש השיחות. בסיום הציע את שירותה של מצרים כמבוגר האחראי. כולנו חולקים את האזור הזה, הסביר, ולכן כולנו צריכים לפעול כדי להפריחו.
נאומו לא זכה להד בתקשורת הישראלית. לא מפאת אי־חשיבותו, אלא כי נגע בלב הסכסוך. הדיפלומט המצרי ביטא את עמדת נשיאו א־סיסי, אבל מה לעשות, מסרים כאלה דורשים מאיתנו, הישראלים, תשובות שקשה לתת. הרבה יותר קל להיזכר איך סאדאת יצא מהמטוס ונופף בידו. חוץ מזה, היינו עסוקים באותו יום: בחקירת מלכו ושמרון, במשבר הגופות עם הג'יהאד האסלאמי וקצת בהתפטרות חרירי.
זאת תמונת הדיאלוג המדיני בין קהיר לירושלים מאז פרץ השלום ועד היום: כאשר ישראלים ידברו על שלום, הם יעסקו בביקור סאדאת, בחילופי החיוכים עם גולדה ובחרם על נורמליזציה. כשהמצרים עושים זאת - הם מתכוונים לבעיה הפלסטינית. וככה, בדו־שיח של חירשים, שקטה הארץ 40 שנה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל