חיפוש אחר מיתולוגיה פרטית גרם לי להביט אחורה, על הבית הישן

חיפוש אחר מיתולוגיה פרטית גרם לי להביט אחורה, על הבית הישן בשיכון ד' בטבריה. המקום שמפעיל לי את הדמיון, ההשראה, החלומות והתקוות. המרחב הקסום בין נוף הכנרת לפאתי השכונה המשקיפה על הר תבור, שקמה על חורבות המעברה הישנה. למעשה, זהו הרדיוס המחולל שבו התרחשו אירועי חיי המשמעותיים: האהבות, הריחות, המאכלים, הסיפורים, המוזיקה, השואוינג והטלינג, והאנשים המיוחדים, שמבחינתי, לא קיימים באף מקום אחר בגלובוס.

הקולנוע הישן, מקומות הבילוי המוכרים ו"הסלבס" המקומיים הם חלק משמעותי מסיפור אחד שאותו חולקים רבים מבני גילי.

מעבר לנוסטלגיה, יש פה חוב רטרואקטיבי לספר את שהיה עוד מלפני המצאת האינטרנט ופייסבוק, ועכשיו הם מוצאים את מקומם. למרות הזיכרונות, אני גם יודע שזה לא מקום קל לגדול בו. בעיר האלוהים הקטנה שלי יכולים להיות ילד שיורד לשחק בכדור על דשא מלא במזרקי הרואין, או נער צעיר שחוזר הביתה מאוחר בלילה, כשבלשי משטרה בוחרים להבהיל אותו בחדר המדרגות כשהם מקנחים בחיפוש מדוקדק. לגור בדירת שלושה חדרים עם אחים, אחיות וסבתא. 
 

כן, זו השכונה שלימדה אותי לשחות בכל מקום שאליו הגעתי, עם הורים שעטפו אותנו בשקיות פצפצים ושקדו להזכיר לנו שלהיות אדם טוב בג'ונגל הזה – זה מעל הכל. דווקא מהקושי, אפשר לכרות המון זיכרונות ילדות חיוביים. כיום, בעולם שבו האינדיווידואל ניצב מעל הכל והסביבה החדשה מכילה המון מידע, חיפוש הזהות מאוד חשוב לעיצוב האישיות. כאשר ישנו חוסר במידע, צפים אותם זיכרונות משותפים, וכל אחד רוצה לקחת בהם חלק. בימים ההם, כששכונות וערי פריפריה היוו חלק גדול ממי שאתה, הן מצליחות לתפוס מקום שוב במרחב האישי ומחזירות את האפקט אל הקולקטיב. 
 

לפני חצי שנה הקמתי את קבוצת "השכונדיה" (הלחמה של "שכונה" ו"ד'") עם עוד כמה חברים קרובים, שסיפרו לחברים הקרובים שלהם, ומאז הקבוצה תפחה במהירות לממדים מפלצתיים בקנה מידה מקומי. ומה לא קרה בה: חברי הקבוצה מצאו סיבה להוציא את האלבומים מהבוידעם, פגשו חברי ילדות שהקשר עמם נותק, החליפו מתכונים, זכו לדבר שוב עם מורים ותלמידים מבתי הספר היסודיים שבהם למדו, לספר על חוויות הילדות הנשכחות ולזכור את האנשים שכבר לא איתנו. כיום הקבוצה משמשת כמדורת שבט לכל דבר. לצד חוויות, תמונות וסיפורים, קמות יוזמות חברתיות של עזרה לקהילה ותרומות לנזקקים.