מערכת היחסים של הנשיאים האמריקנים עם ירושלים משתרכת עוד מימיו של אברהם לינקולן, שחלם לאחר פרישתו לבקר בעיר הקדושה, ועד הצהרתו של דונלד טראמפ הערב (רביעי), על העיר כבירתה של מדינת ישראל. נקודת הציון המעניינת בנושא ירושלים היא לאחר מלחמת ששת הימים. לינדון ג'ונסון, שכיהן כנשיא ארצות הברית ב-1967, לא כפה לאחר מלחמת ששת הימים על ישראל נסיגה מהשטחים שכבשה, אם כי הבהיר שיהיה צורך לסגת מחלק מהם בעתיד, ותמך בהחלטה 242 מועצת הביטחון של האו"ם.
מי שכיהן כנשיא לאחר מכן, ריצ'רד ניקסון, מינה את מזכיר המדינה ויליאם רוג'רס להיות מתווך בסכסוך הישראלי-ערבי מטעמו וזה הציע מספר תוכניות ("תוכנית רוג'רס"), כשבמסגרת השנייה שבהן (ביוני 1970) היה אמור להתנהל משא ומתן בין ישראל ומצרים בחסות שליח האו"ם השוודי גונאר יארינג, שיתבסס על נסיגת ישראל משטחים (לא הוגדר בדיוק אם מכולם או חלקם) שכבשה במלחמת ששת הימים, בהתאם להחלטת מועצת הביטחון 242, תוך הכרה הדדית של כל הצדדים בריבונותן של המדינות, שלמותן הטריטוריאלית, עצמאותן המדינית והסכמי שלום.
בהמשך, בתקופת כהונתו של הנשיא ג'ימי קרטר נחתמו הסכמי קמפ דיוויד, עם נשיא מצרים אנואר סאדאת וראש ממשלת ישראל מנחם בגין בשנת 1978, וסללו את הדרך לחתימת הסכם השלום בין ישראל למצרים במרץ 1979. דאגתה המרכזית של ישראל הייתה כיצד לא לוותר על הזכות לריבונות ביהודה ושומרון ורצועת עזה, כאשר אל ההסכמים נלוו גם איגרות בדבר הסטטוס של ירושלים, שבהן הצהיר בגין שירושלים לא תחולק ותישאר עיר הבירה של ישראל. לעומת זאת, סאדאת הצהיר שירושלים הערבית היא חלק מהגדה המערבית, אשר יש להחזירה לריבונות ערבית.
ב-1980, תחת ממשלתו של בגין, נחקק בכנסת חוק יסוד; ירושלים, הקובע כי ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל. כמו כן, נקבע בחוק כי ירושלים היא מקום מושבם של נשיא המדינה, הכנסת, הממשלה ובית המשפט העליון, וכי המקומות הקדושים יהיו שמורים מפני חילול וכל פגיעה אחרת, ומפני כל דבר העלול לפגוע בחופש הגישה של בני הדתות אל המקומות המקודשים להם או ברגשותיהם כלפי אותם המקומות.
בתגובה לחוק התקבלה החלטת 478 של מועצת הביטחון של האו"ם, הקובעת כי חוק היסוד שהתקבל בכנסת מפר את החוק הבינלאומי ועליו להתבטל. ההצעה עברה ברוב של 14 החברות הקבועות, כשארצות הברית, בראשות ג'ימי קרטר, נמנעה ולא הפעילה את הווטו שלה על ההחלטה. למעשה, מאז אותה החלטה, מרבית מדינות העולם אינן מכירות בריבונות הישראלית ומאז ועד היום מקום מושבן של הנציגויות הרשמיות נמצאות בערים באזור המרכז כמו תל אביב והרצליה, אם כי לחלקן, כמו לארצות הברית למשל, יש בעלות קונסוליה גם בירושלים.
מספר חודשים לאחר מכן נכנס לבית הלבן הנשיא רונלד רייגן, שהביע גישה פייסנית יותר כלפי ישראל בסכסוך הישראלי פלסטיני. בשנת 1982 הוא אף הניח את "תכנית רייגן", שמטרתה לנצל את היחלשותו של אש"ף בלבנון לצורך יצירת הזדמנות של שלום, בו ישראל תיסוג במהרה מלבנון, ומתוך כך גם משטחים ביהודה ושומרון, מה שיאפשר לירדן להיכנס ככוח משמעותי לאזור.
באשר לירושלים, נכתב בתכנית כי עליה להישאר עיר מאוחדת, אך מעמדה הסופי ייקבע במשא ומתן. התכנית לא יצאה לפועל גם בעקבות הימשכות מלחמת לבנון והסירוב הישראלי לסגת מהשטח, כמו בשל גם תחילתה של האינתיפאדה הראשונה.
תקופת נשיאותו של ג'ורג' בוש האב התמקדה בעיקר סביב המלחמה בעיראק, והתחזקותה של ארצות הברית אל מול ברית המועצות המתפוררת. יחד עם זאת, תחת הנהגת בוש האב הופעל על ממשלתו של יצחק שמיר לחץ רב להפסיק את בניית ההתנחלויות. ב-1991 כונסה ועידת מדריד אליה הגיע גם ראש הממשלה שמיר. בשיחות טרם הוועידה דרשה ישראל כי נושא ירושלים לא ייכלל כלל בדיונים, ובכך לקבוע דה פקטו את המהלכים שעשתה ישראל במזרח העיר. בסופו של יום, התכנסה הוועידה על אף הדרישות הישראליות, אך הממשל האמריקני הדגיש כי ירושלים אינה צריכה להיות מחולקת וכי עתידה ייקבע במשא ומתן, אך יחד עם זאת ארצות הברית אינה מכירה בסיפוח של ישראל במזרח העיר.
לכניסתו של ביל קלינטון לתפקיד נשיא ארצות הברית הייתה ההשפעה הגדולה ביותר באותה תקופה. קלינטון הביע את רצונו להביא שלום למזרח התיכון ביחד עם ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלסטינית יאסר ערפאת. בהסכמי אוסלו דובר לראשונה כי מעמדה של ירושלים ייקבע בהסכמי הקבע וכעת מדובר בהסכמי הביניים. ראש הממשלה רבין הדגיש מספר פעמים כי לא תהיה חזרה לקווי 1967.
באוקטובר 1995, כחודש לפני רצח רבין, התקבלה בקונגרס ההחלטה שאמש הנשיא טראמפ אימץ לראשונה כנשיא ארצות הברית, והיא ההכרה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל, והעובדה כי ארצות הברית תעביר את השגרירות אליה. מאז ההחלטה, מדי חצי שנה חותם כל נשיא אמריקני על הדחייה שבהעברה מתוקף סמכותו.
"מפת הדרכים" הייתה שמה של תכניתו של נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן אותה הציג ב-2002, וקוויה נושקים להסכמי אוסלו, כשבמקרה זה תוקם מדינה פלסטינית זמנית, ולאחר מכן יידונו הסוגיות הבוערות, ביניהן מעמדה של ירושלים. ממשלת אריאל שרון אימצה אומנם את התכנית, אך הגישה לממשל 14 נקודות הסתייגות ממנה. אחת מהן נוגעת לירושלים, לפיה: "לא יהיה כל עיסוק במעמד הרשות הפלסטינית ומוסדותיה בירושלים או בכל סוגיה אחרת אשר במהותה היא עניין להסדר הקבע". ההצהרה הזאת, כמו אי נכונותם של הצדדים להתקדם במפת הדרכים, הביאה לסופה של התכנית.
טרם נכנס לתפקידו, הצהיר הסנטור ברק אובמה כמועמד המפלגה הדמוקרטית לנשיאות ארצות הברית כי ירושלים חייבת להישאר לנצח בירתה של המדינה היהודית, אחת ובלתי מחולקת. בהמשך, כשנכנס לתפקידו החל אובמה לפעול לחידוש המשא ומתן, ועל פי פרסומים שונים תכניתה של ארצות הברית הייתה הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים לצידה של ישראל. ההצהרה של אובמה המועמד נותרה מאופסנת במגירה.
זו גם יכולה להיות אחת הסיבות בגינן הכריז אמש טראמפ שירושלים היא בירתה של ישראל, לאחר שכל הנשיאים לפניו ב-20 השנים האחרונות נמנעו מלאמץ את החלטת הקונגרס, על אף שהכריזו על כך במערכת הבחירות.