רבות נכתב ודובר בשבוע האחרון על הצהרת ירושלים של דונלד טראמפ ועל משמעויותיה. אבל דומה שאחת המשמעויות העיקריות מהתפתחות חיובית זו לא נדונה, והיא התפוגגותו של רעיון "שתי מדינות לשני עמים", שעדיין שולט בשיח המדיני־פוליטי האזורי והבינלאומי. הרושם שלי הוא כי רוב הצדדים - בישראל ומחוצה לה - מבינים כי מדובר בפתרון בלתי ישים, הן בגלל הקונסטלציה הפוליטית הישראלית, והן בגלל המצב האזורי והפנימי של הפלסטינים. נראה כי גם רוב המנהיגים הישראלים שמדברים על פתרון שתי המדינות לא באמת מאמינים בו.
ההתפתחויות האחרונות באזור מאפשרות הצפת רעיונות חדשים לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. ברקע להצהרת טראמפ עומדת ההבנה כי השינויים האדירים במזרח התיכון מייצרים סיכונים חדשים (דוגמת דאע"ש ופוטנציאל ההתגרענות האיראנית), אך במקביל גם הזדמנויות מגוונות. סדר העדיפויות של מדינות האזור השתנה, ובמעמדה של ישראל חלה עלייה משמעותית.
המדינות הסוניות מבינות כיום כי הבעיה המרכזית במזה״ת אינה הסוגיה הפלסטינית, אלא ההתעצמות האיראנית והטרור השיעי והסלפי. משכך, האינטרסים המשותפים בינן לבין ישראל גדלים. סעודיה ומצרים, כמובילות המחנה הסוני המתון, אינן יכולות עדיין להתנער בגלוי מהפלסטינים, אך אין לי ספק כי מתחת לפני השטח מקבל אבו מאזן מסרים מרסנים, ולפיהם רעיונות מדיניים חדשים לפתרון הסוגיה הפלסטינית יתקבלו על ידי מצרים וסעודיה בברכה. גם ירדן תשמח לפתרון שבו גבולה המערבי (בקעת הירדן) יהיה עם ישראל ולא עם ישות פלסטינית שיכולה להיהפך לישות טרור.
זה גם הרקע לתגובות הרפות יחסית של המשטרים במדינות אלו - המתחדדות על רקע התגובות המתלהמות של איראן, חיזבאללה וחמאס - שמצד אחד שילמו את חובם הרטורי לפלסטינים, אך מצד שני לא יצאו מגדרם כדי למנוע את הצהרת טראמפ. כשבוע חלף מאז ההצהרה, וברור כי מרבית הצדדים באזור רוצים לראות את האירוע מאחוריהם. יתרה מכך, מי שעוקב אחר התקשורת הערבית יכול היה לראות פרסומים שונים הרומזים על קיומם של רעיונות חלופיים לפתרון הסכסוך הנשקלים על ידי מצרים וסעודיה. שלא כמו בעבר, גם עמי האזור, או כפי שהם מכונים לעתים "הרחוב הערבי", לא יצאו בהמוניהם לרחובות.
גם אירופה הולכת ומבינה כי התפיסה (השגויה) שלפיה פתרון בעיית הפלסטינים יפתור את כל בעיות המזה"ת, אינה תקפה יותר, וכי בפני היבשת ניצבות בעיות דחופות, ובהן בעיית הפליטים הנוהרים לשטחה, הטרור הגובר וההקצנה המוסלמית הדתית. להבדיל מהמדינות הסוניות, הבנה זו עדיין איננה באה לידי ביטוי משמעותי ברטוריקה האירופית בתגובה להצהרת הנשיא - גם לא בעקבות ביקור ראש הממשלה בפריז ובבריסל - אך נראה כי הצבת פתרון חדש פרקטי ובר־קיימא בשיח המדיני והבינלאומי תתקבל בברכה באירופה ותזכה לתמיכתה.
למותר לציין, כפי שניתן לראות מהצהרת הנשיא בעניין ירושלים, כי ארה״ב צמאה לפתרון שיקרום עור וגידים בתקופת הממשל הנוכחי ויאפשר לה לשמור על האינטרסים הישראליים מצד אחד, ולהציג הישג מדיני בין הצדדים מצד שני. בכך, יתבצר מעמדה באזור ויינתן לטראמפ הישג מדיני משמעותי במקום שבו כל קודמיו נכשלו.
בעיני, באופן פרדוקסלי, גם לפלסטינים אינטרס לשיח מדיני אותנטי ולקיומו של דיון על פתרון בר־קיימא. אבו מאזן לא צעיר (83), שיח הירושה כבר לא מתנהל רק מאחורי הקלעים, ותרחישים שונים, ובהם גם החשש מהתחזקות חמאס ביהודה ושומרון, מטרידים אותו ואת אנשיו. הם צריכים הישג, הם צריכים רעיון לקידום פתרון הסכסוך ולחיזוק מעמדה של הרשות ושל פת"ח, תוך החלשת חמאס. משכך, רעיון חדש - חלופי לרעיון שתי המדינות אך ישים הן בישראל והן ברשות - רלוונטי יותר מתמיד.
הגיעה העת לרעיון חדש, וישנן מספר הנחות יסוד שעליהן הוא צריך להתבסס. המרכזיות שבהן: אי אפשר לפתור את כל הבעיות ומוקדי הסכסוך בבת אחת, צריך לפעול באופן מדורג ובשלבים אך במסגרת מפת דרכים סדורה ומתוכננת, עם הישגים ממשיים לשני הצדדים כבר בהתחלת התהליך; פתרון סופי לסוגיית המקומות הקדושים יידחה לסוף התהליך; ועזה וצמצום שלטון חמאס אשר בה חוזרים לשיח כחלק מהפתרון.
בתוך ים השינויים והסיכונים הניצבים בפני מדינת ישראל אסור שנפספס את ההזדמנות ההיסטורית לעצב את פתרון הסכסוך. רוב החברה הישראלית מבינה כי צריך לפתור את הסכסוך בינינו לבין הפלסטינים, ואף רוצה לפתור אותו. השאלה והוויכוח הינם על הדרך. הגיע הזמן לעבור מהתנהלות בתוך הסכסוך לניהול הסכסוך. תוכנית ריאלית וחדשה תסייע ליצור חזית אחידה של ישראל, העולם הסוני וארה"ב למול האיום האיראני ההולך ומתעצם.
הכותב שימש כקצין מודיעין ראשי וכראש חטיבת המחקר וכיום מנהל תחום המודיעין והסייבר בקבוצת שדמה