הצבא כאפה על מקומו

בקרוב יחליט בית המשפט היכן תחגוג עאהד תמימי את יום הולדתה ה־17. האם בביתה או מאחורי סורג ובריח. הסרטון, שבו היא ובת דודתה נור חובטות בחיילים ליד ביתן, תיעד אמצעי התנגדות חדש אצל הפלסטיני: הכה את המומחה. עבור הישראלים אין דבר מעליב מחיילים מותקפים שקופאים על מקומם. זו פגיעה בגאווה הלאומית, ומאחר שגאווה היא ערך חשוב, החליט הממסד לגבות מהשתיים מחיר.

מרגע פרסום הסרטון עשה צה"ל כל טעות אפשרית בזירה התקשורתית. תחילה יצאה פקודה לעצור אותה, אחר כך הופץ תיעוד המעצר שלה באישון ליל, ולבסוף הוחלט להגיש נגדה כתב אישום. הסיכוי שגם משפטה ישמש בימת ניגוח נגד צה"ל לא סייע לבלימת ההליך. ישראל רוצה לנקום בצעירונת, ואחריה המבול. אם היא תגדל להיות מנהיגה, לימים האלה תפקיד מרכזי בתהליך בנייתה.

פרשת עהד תמימי חשפה בפנינו מציאות מוזרה: נערה פלסטינית שחובטת בחיילים מסעירה את דעת הקהל הישראלית הרבה יותר מדוקרת או דורסת. עם השתיים האחרונות קל יותר: יורים, הורגים או פוצעים, וממשיכים לעמל יומנו. עם אחת כמו תמימי קשה להתמודד. היא אינה מאפשרת לצה"ל לבטא את יכולותיו. הצבא המתקדם בעולם, שיודע לגלות מנהרות ולפוצץ אותן, ליירט טיל במעופו ולשגר ממרחקים פצצה דרך חלון, לא מצא תרופה לכאפה.

מבוי סתום ברוסית

אם מישהו חשש שמא תהליך השלום עדיין לא מת, אפשר להרגיעו: הוא מת, וכעת פועלים לוודא שאכן מת. הצהרת דונלד טראמפ על ירושלים יצרה קרע עמוק, חסר תקדים, ביחסי וושינגטון עם המוקטעה. אבו מאזן ואנשיו הבינו לאחר שנים של ציפייה בכיליון עיניים ללחץ אמריקאי על ישראל, כי תועלת לא תצא להם מהנשיא הנוכחי, והחליטו להחרים אותו. טראמפ הקל עליהם את ההחלטה עוד בראשית כהונתו, כשבלם את העברת התקציב השנתי לרשות. כך יצא כי לאורך 2017 לא קיבלה הרשות ולו דולר אחד מהאוצר האמריקאי. בסופה ספגה גם סטירת לחי.

לממשלת ישראל, שאינה רוצה בחידוש השיחות, עשה טראמפ שירות כפול: הוא חיבק את ירושלים והשבית את הערוץ. בזמן הקצר שחלף מאז ההצהרה פתחו הפלסטינים בגישושים למצוא חלופה. הם לא הסתירו את עוינותם למהלך של טראמפ, ובצעד הפגנתי סירבו לקבל את סגנו מייקל פנס, שאמור היה לבוא השבוע לאזור. אחר כך תפרו את ההצבעה אתמול בעצרת האו"ם. היו ימים, לא לפני שנים רבות, שבהם התחננה הרשות לפגישה עם הקונסול האמריקאי במזרח ירושלים.

המתווך העתידי, אם יגויס כזה, צריך להיות חזק כדי לכופף את הצדדים, מקובל מאוד על ישראל ובעל ניסיון או ידע בניהול משא ומתן. מצרים ואבו מאזן צהובים זה לזה, ולכן קהיר אינה אופציה. האו"ם עונה על שלושת התנאים האלה. גם האיחוד האירופי, אם כי פחות. ולמרות זאת, אבו מאזן בוחן אפשרות לחמם את היחסים עם שלוש אחרות ולגייסן כמתווך חלופי אם יתחדשו השיחות: סין, צרפת ורוסיה. לכל אחת מהן חיסרון. סין נטולת כל ניסיון במשא ומתן ואינה מעורה בפוליטיקה של הסכסוך. צרפת אינה חזקה מספיק כדי לכפות על הצדדים ויתורים. רוסיה לא תהיה מקובלת על ישראל.

כל עוד הערוץ הפלסטיני קפוא, עשוי הקרע בין טראמפ לאבו מאזן להישאר בעינו. הוא יעמיק את בדידותה של רמאללה, ובכוחו להשפיע לרעה על היציבות בשטחים. אבל הוא ניתן לאיחוי. אם השיחות יתחדשו, יגלו הפלסטינים שאין להם הרבה אפשרויות. אמריקה, אפילו בעידן טראמפ, היא המנוסה, האפקטיבית והמתאימה ביותר לתיווך בין הצדדים.

הדרך לריאד

בעוד השורות האלה נכתבות, מצפים שבעה ישראלים למענה שמבושש לבוא. ביום שני תיפתח בריאד, בירת סעודיה, אליפות העולם בשחמט. השבעה מייצגים אומנם את עצמם (שחמט הוא ענף אישי), אך מיועדים לצאת לשם כישראלים. סעודיה היא המארחת, אבל היא נוהגת כמארגנת ומנכסת לעצמה את ההחלטה מי יהיו במשתתפים, ובעיקר מי לא.

התוצאה היא שכבר ארבעה שבועות מונחות על שולחנם בקשות הישראלים לאשרת כניסה ואינן זוכות למענה. מפאת חשיבותה הפוליטית, מצויה ההחלטה על שולחנו של בן המלך, יורש העצר הנסיך מוחמד בן סלמאן.

ההתלבטות הסעודית אמיתית ומובנת. אם ייתנו לישראלים אשרה, ימקדו אליהם השבעה את עיקר תשומת לבה של התקשורת העולמית, והתחרות תהפוך לדיון ביחסי ישראל וסעודיה, או ישראל והעולם הערבי. אומנם זו הזדמנות לחולל שינוי דרמטי, מעשה של שלום, של תרבות ושל תרבות שלום, אבל המשטר הסעודי אינו מעוניין לתקן את העולם. הוא מבקש לשרוד.

באווירה הנהוגה זה עשרות שנים ברחוב הערבי, מהלך כזה אינו נתפס בידי העמים הערביים כמעשה מבורך, אלא גובל בבגידה. אם ינקטו מהלך זה, עלולים הסעודים לאבד את שאריות האשראי שהרחוב עדיין מעניק להם. מענה חיובי ידרוש, קרוב לוודאי, גם היענות לבקשת שחמטאים משתי השכנות המוקצות, קטאר ואיראן, ואף זו משקולת כבדה על צווארה של ריאד.

מצד שני, הסעודים רוצים בקרבתה של ישראל. לא מאהבת מרדכי. זו דרכם לכבוש את לבו של טראמפ, והם יודעים שהיא עוברת בירושלים. לשם כך הם יזמו מתקפת חיוכים חסרת תקדים כלפי ישראל בשנה האחרונה. שיאה בהפקרתו של אבו מאזן בימים שקדמו להצהרת טראמפ על ירושלים, ובעצם באור הירוק, הנסתר מהעין, שנתנה ריאד לנשיא האמריקאי להשמיע את הצהרתו.

בעיתונים המזוהים עם המשטר הסעודי יכולתם לקרוא לפתע לאורך השנה מאמרים בגנות חמאס. חלקם אימצו באופן מוחלט מסרים שמבטאים בכירים ישראלים, כמו למשל השקעתה של חמאס במנהרות על פני חינוך ושיקום. "עלינו להכיר בכך, ולהבין כי ירושלים היא סמל דתי עבור היהודים, והיא קדושה עבורם כמו מכה ומדינה למוסלמים", אמר לפני שבוע ד"ר עבד אל־חמיד חכים, ראש המכון למחקרי המזרח התיכון בעיר ג'דה. במשטרים כאלה, ביטויי תמיכה אינם מקריים. אומנם מקורם אינו בפקודה מהארמון, אבל מי שמנפק אותם יודע היטב מה אסור לעשות, ובמקרה הזה - מה מצופה ממנו.

התלבטותם של הסעודים כנה ואמיתית. אם יסרב יורש העצר לשבעת הישראלים, תהיה זו הפתעה בלתי נעימה. אם יסכים - הפתעה סנסציונית. במקומו, אם להודות באמת, הייתי מסרב מזמן, או נוקט את השיטה הערבית הידועה ומותיר את בקשתם של השבעה ללא מענה כלשהו. בעידן הזה הרחוב הערבי או הרשתות החברתיות הם שמובילים את דעת הקהל, בניגוד לעבר, שבו עיצוב התודעה היה נתון בידי המשטר ושליחיו.

סירוב לארח את הישראלים לא יגבה מן הסעודים מחיר, בטח לא מידי. הוא עשוי, כמובן, להוסיף להם נקודות בציבור הערבי. ישראל לא תתבע דבר בתמורה ולא תמחה בפניה, כפי שלא תבעה מן המצרים הבוזזים כבר שלושה עשורים ויותר את תרבות השלום לצורכיהם הפוליטיים.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל