ביום שלישי הוגש כתב אישום נגד הנערה הפלסטינית עהד תמימי ונגד אמה, נראמין. באותו יום השיקו פעילים פלסטינים שיר שנכתב במיוחד עבורה. לפזמון הוכן קליפ, והוא הועלה ליוטיוב. אַת ההבטחה, ואַת התפארת, גאה כזית האדמה, שרה הזמרת הפלסטינית לנערה בת ה־16. אַת מולדת הנטועה בתוכנו, מצפן לכל ספינה.



כמה ימים לפני כן שאלתי גורם צבאי בכיר, מדרג מעצבי המדיניות, כיצד הוא מתייחס לפרשה. האם שקל צה"ל למנוע מתמימי את הכבוד הרב שיספק לה המשפט. למשל, לקנוס את הוריה, כפי שנוהגים זה עשרות שנים במשליכי אבנים, או לזמנה לחקירה ולהזהירה. אם מאוד רוצים, אפשר היה לפטור אותה בשני פליקים ולשולחה הביתה. אחרי הכל, הנערה השפילה את החיילים, אבל לא סיכנה את חייהם. בדרך זו, אמרתי, אולי ימנע צה"ל את לידתו של סמל פלסטיני חדש, ומתקפת חבטות בחיילים מצד נערות שירצו לחקותה. הבכיר ענה בשאלה. למה לא להסתכל על זה אחרת, הוא תהה. אולי בהעמדתה לדין דווקא מנענו את חזרתו של המקרה. תשובתו העידה כי בעיניים פקוחות החליט צה"ל ללכת איתה עד הסוף.



בישראל כבר ירדה הפרשה מהכותרות, אבל בעולם הערבי עהד היא כוכבת. באמצעותה הם יכולים לנסח את הנרטיב שלהם ולספר לעולם, טוב מכל נאום או ססמה, מיהו דוד ומי גלית. וההמונים, מכווית ועד מרוקו, עם חניה באירופה, מאמצים את הסיפור. ילדה טובה מבית טוב, שחיילים לבושים לקרב באו אליה הביתה, ולאחר שחבטה בהם, לקחו אותה למשטרה.



אחרי כמה ימים הבנתי, כי שאלתי לאותו בכיר הייתה מיותרת. לפלסטינים לא תהיה עהד תמימי 2. לא משום שאין מועמדות מתאימות, אלא כי אינם צריכים. היא עושה את העבודה היטב לבדה. "כולם שואלים למה עהד הרביצה לחייל, אבל לא שואלים מדוע החיילים באו לביתה", כך אביה, באסם תמימי, השבוע בראיון לערוץ טלוויזיה לבנוני. על מעצרה הלילי העיד, כי צה"ל הגיע בכוחות מתוגברים. "מול ילדה בת 16, שהגוף שלה קטן, לא צריך את כל הצבא הזה. אבל זו הפילוסופיה שלהם, שימוש בכוח מופרז. הם אוזקים את ידיך, כדי להראות 'אני שולט בידיים שלך', מכסים את עיניך, כדי להראות 'אני שולט אפילו בעיניים שלך'".



בעבר נטינו לזלזל בקליפ שכמותו הופק השבוע, או בעמוד פייסבוק על שם הרוג פלסטיני, או בכלל במתרחש ברשתות החברתיות. אבל הרשתות החברתיות הפכו לשחקן דומיננטי בזירה הפוליטית. אין היום פוליטיקאי, או ראש מדינה, או דמות ציבורית חשובה, שמקלים ראש בפייסבוק, בטוויטר או ביוטיוב, ופוטרים אותם בנימוק שאינם חשובים. הבימות האלה הן זירת השפעה, שדחקה הצדה את כל מדורות השבט ואולמות הכינוס שקדמו לה. את הכיכר במרכז הכפר, את הכנסייה או המסגד, אפילו את מסך הטלוויזיה. ולכן כאשר גולשים פלסטינים מקימים עצומה אינטרנטית למען שחרורה של תמימי, ומגייסים רבע מיליון תומכים בתוך שבוע, או מפיקים עליה שיר, או פוסטרים, או עמודי פייסבוק, או כל אלה יחד, הם בונים את יסודותיו של הסמל שנקרא עהד תמימי.



תמימי היא אייקון כריזמטי. עתידה לפניה, והיא נפלה לידי הפלסטינים כפרי בשל ובתנאים נוחים. אף טיפת דם לא נשפכה, אף כדור לא נורה. אם יישלחו לכלא, ירצו היא ואמה תקופות מאסר קצרות. ולחשוב שכל מה שנדרש להן בסיפור הזה היה מצלמת טלפון וכמה חבטות במ"פ ופקודו.



תמימי מנצחת בקרב על התודעה לא משום שהיא צודקת. המערכה הזו איננה מתנהלת על צדק, אלא על נקודות. מי שיגרוף יותר, יזכה בפרס הלגיטימציה. הוא יחזק את הלגיטימיות שלו בעיני קהלו, אבל בעיקר בעיני הקהילה הבינלאומית. לו הייתה מצוידת בסכין או בחגורת נפץ, הייתה מאבדת לגיטימציה.



בהגיעה בידיים חשופות, עצבניות ככל שיהיו, היא דוחקת את צה"ל לפינה. אם יטען שהיא נערה תוקפנית ומרביצה, ייצור את הרושם שחייליו רכרוכיים. אם


יודה שלא עשתה דבר רציני, יצטרך להסביר מדוע העמידה לדין. תדמיתית, קל יותר להתמודד עם סכינאית, כי בחיסולה אפשר למצוא הצדקה. בהיותה מרביצה, כל הפעלת כוח נגדה מחלישה את צה"ל. היא הופכת אותו מצבא לוחם, לכוח המיוחד לטיפול בבלונדיניות פלסטיניות עצבניות.



מעניין שטרם קם הסוציולוג שיעסוק בפיל שבחדר: הדמיון המושלם של תמימי לישראליות בנות גילה. הרי זו לא עהד. זו נועה. או שירה. או דנה, תלמידה במגמה לספרות בתיכון אזורי כלשהו. לא די בכך שהפלסטינים מנדנדים לנו עם הכיבוש, פתאום הם שולפים איזו בלונדינית בעלת עיניים כחולות. לא חגורות נפץ, לא חיג'אב. איפה הייתם כל הזמן? עכשיו באים? ערבייה אמיתית לא נראית ככה. ומי יודע, אולי היא בכלל לא ערבייה.



בקרוב ייגזר דינן של האם ובתה. אומות מתלכדות סביב סמלים. ככל שעונשן יהיה כבד, כך הוא יחזק את הסמל ששמו עהד תמימי ואת הנרטיב הפלסטיני על היד הקשה של צה"ל כלפי האוכלוסייה. הסיפור הזה צריך להילמד בקורסים לבניית מותג בבתי הספר לאסטרטגיה תקשורתית. מי שיעביר את השיעור, וגם מי שילמד בו, שלא ישכח כי הפרחים - לצה"ל.



בגדאד אומרת לא


לפני כמה ימים חתם נשיא עיראק, פואד מעסום, על צו חדש שמגדיר את מעמדם של זרים. הצו ביטל את החוק מ־2001 שהעניק לקהילה הפלסטינית זכויות מיוחדות והשווה את מעמדם לזה של כלל האזרחים. בגדאד של היום החליטה כי די ב־70 שנות חסות, ואין כל סיבה להעניק לאלפי הפלסטינים המתגוררים בעיראק פנסיה, ביטוח בריאות וחינוך לילדים על חשבון האוצר. כמו כן, אין צורך לשלבם במשרות ממשלתיות כאילו היו אזרחים מן המניין. לחקיקה נלווה גם מרכיב של השפלה. האזרחים הפלסטינים הוותיקים נקראו להסדיר את מעמדם כזרים, שמא יוכרזו שוהים בלתי חוקיים.



החוק החדש הוא תוצאת הסלידה העמוקה שרוחש הציבור העיראקי לפלסטינים. שתי סיבות לה. הראשונה היא חיבתו היתרה אליהם של סדאם חוסיין. המנהיג לשעבר תמך בפלסטינים וראה בהם בבת עינו. כשהפגיז את ישראל, הפך עבורם לגיבור. קשה לשכוח כיצד אחרי פלישת סדאם לכווית נחת אצלו יאסר ערפאת, והעניק לו חיבוק מתוקשר, כדי לחזקו מול הדורסנות האמריקאית שעמדה לבוא. בדיעבד היה זה אחד החיבוקים האומללים בהיסטוריה.



הכוויתים לא היססו, ובתגובה גירשו כ־300 אלף פלסטינים שהתגוררו בנסיכות. רובם עקרו לירדן. עד היום הם חווים את העקירה ההיא ומדברים עליה בלשון של הגליה וגירוש. הסיבה השנייה היא הטרור. ב־15 שנות מלחמה אכזרית, פיתחה עיראק סלידה קשה מפיגועי התאבדות. העיראקים מזהים את אמצעי הרצח הזה עם הפלסטינים.



השגריר הפלסטיני בבגדאד, אחמד אל־עקל, ניסה לדבר על לבם של שליטי בגדאד כדי שיעבירו את רוע הגזירה, אבל מאמציו כשלו. עיראק נחושה להשוות את מעמד הקהילה הפלסטינית למעמדם של כלל הזרים.



הישראלי הממוצע יריע להחלטה העיראקית. שהרי מה יותר מגיע להם, לפלסטינים. זה החטא והנה שכרו. אבל המציאות קצת יותר מסובכת. כמו היהודים,


שהיו דחויים ונרדפים בכל פינה בעולם, כך גם שכנינו הפלסטינים. ככל שיחושו זרים במדינות ערב, כך יגבר הצורך שלהם בפתרון קבע. סדאם, בדרכו הקולנית, העניק להם בית, ובכך החליש את הצורך הדחוף לפתור את בעיית הפליטים. המשטרים שמסרבים לקלוט את הפלסטינים או לתת להם אזרחות בשטחם, עושים בדיוק את ההפך.



הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]