בימים האחרונים דיווחה התקשורת הישראלית על ארבעה אירועים שונים הקשורים בארה"ב. הראשון, שזכה לדיווח נרחב (כנראה מקנאה), היה גל הקור הקיצוני הפוקד את ארה"ב, בעיקר בחוף המזרחי; הסוגיה השנייה הייתה ספרו של מייקל וולף "FIRE AND FURY", ובו מאות עמודים על אודות הרגליו השונים של נשיא ארה"ב דונלד טראמפ ועל התנהלותו במהלך מסע הבחירות ואחריו; הסוגיה השלישית, שדווחה באופן מצומצם יחסית, הייתה הודעתם של ארגוני המודיעין האמריקאיים על טעויות וכשלי ההערכה שלהם בעניין התעצמותה של קוריאה הצפונית והתחמשותה בטילי קרקע־קרקע ובנשק גרעיני. וזאת בלי לדון על המשמעויות הרלוונטיות לישראל מהודעה כזאת, כדוגמת הערכות אמריקאיות שגויות גם בנוגע לפרויקטים דומים במדינות אחרות, כמו איראן.
הסוגיה הרביעית, שזכתה לשיח מצומצם ולאזכורים מעטים אף יותר, עסקה בפנייתם של מנהיגים יהודים אמריקאים אל ראש הממשלה נתניהו, שבה מחו על קידום החקיקה של חוק המסתננים. במכתבם אליו התייחסו למשמעות הערכית של קליטת פליטים וטענו נגד גירושם למדינות שבהן נשקפת להם סכנת חיים.
אין עוררין על כך שארה"ב היא שותפה אסטרטגית של ישראל ומהווה נדבך יסודי בתפיסת הביטחון שלנו. הרקע לכך מגוון - זהות ערכית, היות ישראל הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, סיבות היסטוריות, זכויות אדם ועוד - אך ברור כי אחד הגורמים המרכזיים הוא יהודי ארה"ב. במקרים רבים אלו היוו ומהווים את הדלק בשימור ובפיתוח היחסים בין המדינות. דומני שהיקף וסוג הסיקור של סוגיות אלו בתקשורת הישראלית, וכפועל יוצא מכך בשיח הציבורי, מצביעים על הפספוס הגדול שלנו בהבנת אחד השינויים הגדולים העוברים על יהדות ארה"ב, שמשמעותם לגבי מדינת ישראל כבירה.
בלי להתייחס לתוכנה של פניית המנהיגים היהודים בעניין חוק המסתננים, היא מצביעה על סוגיה הרבה יותר משמעותית - פגיעה בקונצנזוס הבין־מפלגתי על חשיבותה של ישראל ועל כניסתה לוויכוח הפוליטי ההולך ומתלהט בארה"ב. היא יכולה ללמד גם על הקשר הנחלש בין ישראל ליהדות התפוצות בכלל וליהדות ארה"ב בפרט.
סוד גלוי הוא כי בשנים האחרונות הולך ונסדק הקשר ההדוק בין ישראל ליהדות ארה"ב. וזאת לא רק עקב ויכוחים פוליטיים־מדיניים (על רקע זה, לדוגמה, הוקם ארגון ג'יי סטריט), אלא יותר על רקע דתי וערכי. נראה כי יהודי אמריקה מרגישים כי ישראל מתרחקת מהם ומרחיקה אותם, וכי חלק מהצעדים שהיא מבצעת מנוגדים לערכי הליברליזם והדמוקרטיה שלהם (די שנזכיר את הוויכוח על הגיור, סוגיית הכותל המערבי, הדרת נשים, המדיניות נגד המסתננים ועוד).
נדרש פתרון מערכתי וכולל
לכך יש להוסיף תהליך אחר - לכאורה לא קשור - והוא השסע המעמיק בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארה"ב. שסע שמתחיל לבוא לידי ביטוי גם בתמיכה בישראל. אם עד לאחרונה האהדה לישראל חצתה מפלגות, הרי שלפי מחקרים וסקרים שונים מתחולל שינוי מדאיג בתחום זה. כך, למשל, סקרים שנערכו בשנת 2017 מראים כי בעניין הסכסוך הישראלי־פלסטיני יש עלייה במספר הרפובליקנים שמזדהים עם ישראל לעומת ירידה משמעותית במספר הדמוקרטים שמזדהים עמה; ובהתאמה, יש ירידה במספר הרפובליקנים התומכים בהקמת מדינה פלסטינית עצמאית, אך עלייה במספר הדמוקרטים התומכים בכך. שונות זו באה לידי ביטוי גם בקרב המצביעים היהודים של שתי המפלגות, בדגש על אוכלוסיית הצעירים.
אני מכיר את הטענה (המוטעית בעיני) שליהודי ארה"ב אין זכות להתערב בענייניה הפנימיים של ישראל. גם אם נכון ולגיטימי שהאינטרס הפנימי הישראלי הוא שינחה אותנו, אין להתעלם מההשפעה של חלק מההחלטות שלנו על האופן שבו אנחנו נתפסים בקרב יהודי ארה"ב. ההשלכות האפשריות רחבות ומטרידות הרבה יותר מהממד הערכי של ישראל כמדינת העם היהודי, או מסכומי העתק שתורמים יהודי ארה"ב לגופים ולמוסדות בישראל ושעלולים להצטמצם. הן נוגעות בעיקר בפוטנציאל ההשפעה על תמיכת יהודי ארה"ב במדיניות הישראלית בסוגיות שונות, ועל יכולתם ורצונם להשפיע על הממשל לתמוך במדיניות כזו או אחרת.
בעיה אסטרטגית זו מצריכה פתרון מערכתי וכולל. לצד הפעולות הברוכות שעושים חלק ממשרדי הממשלה, בדגש על משרד ההסברה והתפוצות ומשרד החוץ, יש להקדיש לכך זמן ומשאבים ולפעול באופן רחב ורציף בקרב הקהילות היהודיות, בקמפוסים, בבתי הכנסת, בקרב מנהיגי הקהילות מהזרמים השונים ובקרב מעצבי דעת קהל. מומלץ לשלב פעולות שטח עם פעולות הצהרתיות ותודעתיות - כולל אפילו חקיקה הצהרתית ופרקטית על חשיבות הקשר שבין ישראל ליהודי ארה"ב, הגברת החשיפה של קהלים יהודיים שונים לישראל ולאתגריה והסברה טובה יותר של יחסי הדת והמדינה בישראל.
יהודי ארה"ב מבינים אותנו פחות ופחות, אנחנו צריכים אותם יותר ויותר, ועל פער מעמיק זה צריך לגשר, ובהקדם.