תיעוד הגטו שחרב בצ'נסטוחובה, כשהאימה הייתה עדיין באוויר

ביום של שלג כבד ואפלה גדולה בא הימלר למנזר המדונה השחורה בצ'נסטוחובה. בצעד קופצני ונמרץ עלה למגדל ובדק את התותח שאנשיו בדיוק סיימו להציב. למחסן הרהיטים בגטו שבו התמקמה מחלקת התעמולה של הגרמנים שעט אז קצין אס–אה ושמו הינדרמן. הוא הסיר את סרט המגן דוד מזרוע הצלם לב קושניר, הושיב אותו בסירת אופנועו ולקח אותו אל השלג. 
 

"צילמתי את ראש העיר ועוד גרמני אחד", סיפר קושניר 50 שנה אחרי, בעדותו ב"יד ושם". "הייתי צריך לעשות את התמונות מהר מאוד. ובתמונות גיליתי שזה הימלר. אחר כך כשסיפרתי ליהודים החשובים את העניין, אמרו לי: 'אתה פושע, כיוון שיכולת במקום לצלם אותו להרוג אותו וכך להציל יהודים'. אבל אני לא ידעתי שזה היה הימלר. מה אתם רוצים מהחיים שלי? לו הייתי יודע אולי הייתי יורה בו". 
 

לאחר שחרור צ'נסטוחובה מידי הנאצים תקתק קושניר כ–200 צילומים מהגטו החרב. את הראשונים שבהם טפטף למוזיאון לוחמי הגטאות דווקא ניצול אחר, יצחק שיין. אבל את האוסף כולו מסרה ל"יד ושם" ברברה רפאלי, בתו של קושניר. הצילומים מתפרסמים כאן לראשונה. הם עדיין מקוטלגים לקראת שילובם ב"לאסוף את השברים" - מבצע לאומי של "יד ושם" להצלת פריטים אישיים מהשואה.
 

"המכלול של קושניר מקפל בו את כל סיפור המלחמה", אומרת נעמה גליל, שמשפחת סבתה מחמיילניק שליד צ'נסטוחובה נספתה בשואה. הדוקטורט שלה, בהנחיית פרופ' שרה בנדר מאוניברסיטת חיפה, עוסק בבורחים מהמחנות ומהטרנספורטים. ואולם העבודות של קושניר טלטלו אותה. העין מאחורי המצלמה, היא מסבירה, הייתה יהודית, והתמונות צולמו מיד לאחר השחרור, כשהאימה הייתה עדיין באוויר וההרס עדיין היה טרי. 
 

"הייתי צריך לספר לך את כל זה לפני שנים, כשהמוח היה הרבה יותר צלול", מזהיר קושניר את מראיינו בעדותו שמחזיקה 60 עמודים. אבל הוא מפליא לזכור פרטים ואירועים. המילים בפיו עירומות בראשוניותן. גולמיות כמעט. הן חפות מכל ניסיון לתת לדברים הקשר היסטורי, להדביק הילה הרואית. קושניר אינו משתף אותנו בתחושותיו אלא רק מקפיד לספר סיפור פשוט על הישרדות, על משחק מחבואים עם המוות. במשחק הזה הפסיד לפחות פעם אחת. משפחתו ניצלה ברובה, אבל אביו גמר בטרבלינקה.

 

קהילת יהודי צ'נסטוחובה שבדרום–מערב פולין התפתחה החל מהמאה ה–18. הקהילה גדלה במהירות, כי העיר יושבת על מרבצי ברזל ופחם, ובתי החרושת נזקקו לעובדים. בצ'נסטוחובה קם גם מרכז תורני וחסידי משפיע. אחד מחשובי הרבנים בעיר היה פנחס מנחם אלעזר יוסטמן, שנודע בכינויו האדמו"ר מפילץ. כמעט כל המפלגות ותנועות הנוער הציוניות פעלו בצ'נסטוחובה, מה שהביא לפתיחת חוות הכשרה ציונית. במלחמה תתארגן מחתרת של יוצאי תנועות הנוער שפעלה בגטו ומחוצה לו (ראו מסגרת). כ–25 אלף יהודים חיו בעיר ערב המלחמה. רובם נטבחו בשואה. 
 

לב קושניר - כולם קראו לו לייבק - נולד ב–1911. אמו הייתה חוה, אביו חיים היה חייט ידוע. אחותו רגינה מתה ב–1937 עם התינוקת שרק ילדה, אחיו מרדכי, "מוטק", היה איש תנועת בונד הסוציאליסטית וחבר במחתרת. הפוגרומים היו חלק מזיכרונות ילדותו של קושניר. בעדותו הוא מגדיר את צ'נסטוחובה: "עיר אנטישמית נורא שלא הייתה כמותה בכל פולין". 
 

תיעוב היהודים צמח בצל מנזר יאסנה גורה, שהזכרנו בראשית הדברים. במלחמת פולין–שוודיה בראשית המאה ה–18 ניסו השוודים לרוקן את המנזר מאוצרותיו. כשהעמיסו על עגלה את תמונת המדונה הממוסגרת זהב ויהלומים, מיאנו הסוסים לזוז. בזעמו שלף אחד הקצינים חרב, הכה פעמיים בפניה, וגבירתנו, כך מספרת האגדה, התחילה לדמם. הגזלן נאלץ להחזיר את אם ישו למקומה. 

 

טיפות הדם שנשרו - או לא - מפניה השקו את האנטישמים המקומיים. "אבל אני הייתי היחיד שהצליח לצלם את התמונה עם החתכים", מדגיש קושניר הישג מקצועי. הוא התגלה אומנם גם כצייר מוכשר, כמעמיד תפאורות, כמעטר שלטים ותקרות בתי כנסת, אך לימודי הערב בגימנזיום הפולני הם שהקנו לו תעודת עוזר צלם. 
 

לאחר עשר שנות צילום החיים בצ'נסטוחובה הופכים לתשליל. צ'נסטוחובה נאלצת להתבצר כשהשכן עם השפמפם פוצח באיומים גרוניים. היטלר כובש את העיר ב–3 בספטמבר 1939, כיום וחצי לאחר פרוץ המלחמה. "הכניסו אותנו - גם פולנים היו בינינו - לכנסייה ענקית. אני הייתי כולי עם דם, חשבתי שאני גם חטפתי, אבל ניסיתי בלילה את הידיים והרגליים, לא כאב לי שום דבר, אלא הייתי מלא דם שהשפריץ ממישהו אחר".
 

בערפל הקיומי המתעבה והולך מתחתן קושניר עם קרולה סלוקובסקי. 22 בדצמבר 1940. עדיין אין גטו, אבל יהודים כבר מסומנים ושוטרים יהודים מקפידים להעביר לאוזני הגסטפו את לחישות השטח. חצי שנה לאחר חתונתם של לב וקרולה נועלים את היהודים בגטו הגדול. משפחתה כבר בארץ, אך משפחתו נאלצת להתפרנס מהשטן. אבא חיים תופר שמלות לנשות קציני הכיבוש, לב עובד בסטודיו של האס–אס. מצלם חיילים ששולחים דרישת שלום הביתה, מפתח סרטים - גם של הוצאות להורג. 
 

אחיו מוטק בוחר להצטרף למחתרת. כשאחת החברות נעצרת מתגלה בשערותיה כתובתו. אבל הגסטפו לא מצליחים ללכוד אותו, ובמקום זה נחטפים כמה ילדים לבני ערובה. כדי להביא לשחרורם, מוטק מסגיר את עצמו ומושלך לכלא. כאן מתפתל סיפורנו אל קוטב לא ייאמן. "הגסטפו (איש הגסטפו - מ"ח) בא אלי לסטודיו, אני ראיתי אותו ונדהמתי, הוא היה אחד כזה גבוה. שאל אותי: 'קושניר?'. אמרתי שזה אני. הוא מסביר לי בגרמנית: 'אני שומר בבית הסוהר, אני הולך עכשיו ל–24 שעות חופש. אחרי 24 שעות חופש, אני בא אליך ולוקח מה שאתה רוצה לשלוח לו'. לקחנו לחם שלם, ארזנו אותו וקשרנו עם חוט. בפנים הכנסתי מטפחות כיס כדי שהוא יידע שזה שלנו". 
 

הם חושבים שזאת מלכודת, אבל המשלוח הראשון עובר בשלום. אחריו מעביר איש הגסטפו, שאין קושניר מגלה מיהו, גם חולצה, מגבת, סיגריות ושוב לחם. קושניר מנסה להציע לו תמורה. אולי גרגירי קפה שהיו אז מצרך יקר והמחתרת מוכנה לקנות עבורו בהרבה כסף. אבל האיש מסרב. "וזה גם לא היה טוב, כי אי אפשר לקנות אותו בשום דבר", ממשיך קושניר. "שאלתי אותו במה אני בכל זאת יכול לעזור לו. הוא אמר לי: 'תצלם לי את האהובה שלי'. הוא הביא איזו גויה צעירה, צילמתי אותה. רציתי לצלם אותו, אבל הוא לא הסכים. בכלל לא". 

 

מוטק משתחרר תמורת שעון פלטינה שנקנה מכספי המחתרת לאחד המפקדים הבכירים. איש הגסטפו שדאג לו בכלא מתעקש לפגוש אותו. "היית צריך לראות את הסצינה הזאת", נסחף קושניר להתרגשות מול מראיינו דני אייזנר. "איך הוא תפס אותו, איך הוא נישק אותו, איך הוא ליטף לו את ראשו הקירח, איך אמר לו: 'השערות יגדלו, העיקר שלא הורידו לך את הראש'". אחר כך איש הגסטפו מוסיף בתוגה: "אתה ואני לא נישאר בחיים. אותי שולחים לרוסיה ואתה בלי שיער נראה כמו אסיר". אבל בהצביעו על לב הבלונדיני הוא פוסק: "רק לו יש סיכויים, אם יברח". 

 

ביום כיפור 1942 מתפללים יהודי הגטו בכוונה גדולה. ובלילה מתחילה האקציה. "שמענו את הקולות והיריות. ריכזו את כל הגטו הגדול ברחוב אחד קטן. רחוב גרודקה. ברחוב גרודקה הזה היה בית חרושת אחד גדול, ושם ריכזו את כל היהודים. עמד שם אחד, לפניו הלכו והוא בחר ואמר: 'אתה פה ואתה פה'. הביאו אותם לקרונות ישר לתחנת הרכבת ומשם ישר לטרבלינקה". למחרת הגיעו לרחוב של משפחתו. לב משיג את העגלה שעליה היו מביאים את האוכל לפועלים המפוזרים בגטו. הוא נותן שעון וטבעת לאוקראיני שילווה אותו ומצווה: "אתה נוסע איתי". הגיעו לבית ההורים, הוא נכנס ופוקד: "אתם לא לוקחים איתכם כלום. בואו כמו שאתם, בלי שאלות". 
 

כשהם על העגלה, הוא מקלף מאביו את טבעתו ומוסיף אותה לאוקראיני. לחיילי המחסומים הוא אומר שיש לו אישור מעבר מ"גסטפו אחד גדול" ושמו דטה. הם יכולים לטלפן אליו. "למה האופטמן דטה? אני הייתי מצייר אצל הגרמנים בחדרי הילדים סיפורים של ילדים על הקירות. ידעתי לצייר מהדמיון. זכרתי את הסיפורים עם הגמדים, עם כיפה אדומה. דטה גר בווילה ואני ציירתי על הקירות שלו את כל הסיפורים". 
 

את אמו הוא מוריד במטבח המשותף בגטו, את אביו במחסן שבו ריכזו את הרהיטים שנשדדו מהיהודים. כשהאב חיים מתחיל לעבוד, מתקבלת הידיעה שהסלקציה בדרך. הבוס מחביא אותו בתוך שולחן, אך כשה–אס־אס מגיע הוא מתחרט. הוא שולף את האב ממחבואו ומוסר אותו. "הוא בעל מקצוע הכי טוב שיכול להיות", הוא בכל זאת מנסה לרכך את הקלגסים. "גם למקום שהוא נוסע צריכים בעלי מקצוע כאלה", משיב אחד. חיים קושניר נשלח לטרבלינקה. "קיבלתי דרישת שלום מאחד שברח מטרבלינקה שראה אותו נכנס לתא הגזים. ועל מצפוני היו כל השנים זה שלא הצלתי את אבי".
 

בגטו הקטן הכל מעיק יותר. השמירה, הרדיפה וגם המחסור. מי שרוצים קשר כלשהו עם החוץ מתקשים להשיג בולים למכתביהם. תמורת איזה תשלום, לב מתחיל לצייר בולים, "כי אני זייפן בחסד עליון. זה היה נייר של חמאה שרחצתי אותו, זה נייר פרגמנט כזה, ייבשתי אותו ועל זה ציירתי עם עט מאוד דק, עם טוש וזה היה מדויק. לו היה לי היום בול אחד כזה עם חותמת, הייתי בן אדם עשיר". 
 

את כישרונו הוא מעמיד גם לרשות המנסים לברוח. את תעודות הזהות הוא מקבל מהמחתרת ומצלם את מזמין המסמך. "הייתי צריך לצלם אותו שהוא נראה לא כמו יהודי אלא כמו גוי. על הדבר הזה יכול להתגבר רק צלם טוב. זה תלוי בתאורה. על ידי התאורה אפשר לשנות לגמרי את הפרצוף. זה תלוי באיזה כיוון, באיזה אופן נותנים את התאורה. בחדר איפה שגרנו היה לי ארון. בארון פתחתי שתי דלתות והיה רקע. הייתה נורה שכיוונתי והמצלמה הייתה ביד. הייתי חותם על התעודה בשם הגנרלגוברנמן (המושל). גם הוא לא היה מאמין שלא הוא חתם". 
 

בשאר הזמן הוא עובד כתפאורן בתיאטרון. אשתו וגיסתו הן המנקות. כדי לשעשע את חייליהם לפני שיגורם לחזית, הקימו הגרמנים תיאטרון. "עשו תיאטרון כמו שצריך, הגרמנים", הוא מתפעל. "סימנס בא עם כל המכשירים המודרניים ביותר, עשו שם הכל מחדש". על הבמה הצגות אנטישמיות כמו "היהודי זיס" אבל גם קלאסיקות כמו "הקמצן" של מולייר. 
 

לצד השחקנים היו הקוסמים. העובדים היו צופים בהם מתרגלים מתחת לבמה: "אז את החוכמות שלהם היו מראים לנו, ואנחנו ראינו איך השקר הזה הולך, כיוון שמהצד ראיתי את זה אחרת ומהבמה היו רואים את זה אחרת. היה נניח סולם שבחורה צעירה ויפה עלתה עליו, פתאום היא נעלמה. ראו את השמלה שלה נופלת על הרצפה והיא איננה. מה התברר? הרקע היה שחור קטיפה ואחרי כל מדרגה של הסולם, מסך של קטיפה נפל והסתיר אותה. היא עמדה שם על קטיפה שחורה בשתי הרגליים וזרקה את השמלה. כל אחד האמין שהיא נעלמה ועובדה שהשמלה ישנה והיא איננה. ואחד היה שם בין הקוסמים, הוא ראה אותנו שאנחנו יהודים, ואמר לנו בתוך האוזן שגם הוא יהודי, אבל הוא היה בתור גרמני". 

 

אחרי שעות הקסם המדודות היו שבים אל הרעב, אל הכדור הלא תועה. כל מי שהעז להתקרב לגדר דינו היה מוות. לאיש חסדו החדש קוראים שמידט והוא שוטר גרמני. באחד הימים שמידט לוקח אותו לעבוד בחנות מחוץ לגטו. בהפסקת הצהריים מביאים אוכל ממסעדה סמוכה, אך הוא אינו יכול לגעת בפירור. "ידעתי שלהם (למשפחה - מ"ח) אין ואני מה אוכל? אמרתי לגרמנים את זה והם לא הבינו". 
 

בסוף יום העבודה, כשהשוטר שמידט מחזיר אותו לגטו, הוא מודיע שהחנות לא בשבילו, הוא לא סוחר. אבל שמידט, "שלא היה שונא יהודים", חרד לגורלו. "פה יחסלו אותך", הוא מטיח בו, "אתה יכול לברוח, אתה בכלל לא נראה כמו יהודי, אני אאפשר לך". קושניר נחוש עד מוות. "לא, הם ימותו, גם אני אמות. הם יישארו - גם אני אשאר". 
 

כל בוקר היה מתחיל במסדר של היוצאים לעבודות. באחת הפעמים נדבקה אליהם נוסעת סמויה ומרעישה. "הלינקה ברנר הייתה בת שנתיים כשלקחנו אותה על הגב בשק, אך היא התחילה לבכות. מה עושים? הולכת קבוצה של 45 איש. מה עושים? הייתה פקודה לשיר בקול רם, אז שרנו, כדי שהגרמנים לא ישמעו אותה שרנו בקול רם עוד יותר. מה הם כל כך שמחים? כך העבירו אותה לגויים. צבעו לה את השערות כי היא הייתה שחורה כמו פחם, עשו לה שיער בלונד".
 

כשנגמרה המלחמה לא רצתה הלינקה לשוב אל אמה. לבסוף חזרה אל הוריה והגיעה איתם לארץ. לאחר שנפטרו, נסעה כל פעם לפולין אל הפולנייה שהסתירה אותה, אל האישה שתמיד המשיכה לקרוא לה "אמא". אחד משנואי הגטו היה שוטר יהודי ושמו רוזנברג. רוזנברג הזה היה נע ברחובות כשעל זרועו סרט עם שלוש נקודות, שמשמעותו חירש–אילם. "אבל הוא היה משחק את החירש. שמע הכל והעביר הכל". 
 

באחת הפעמים כשהגיע למקום מפגש של המחתרת, גרם מישהו לקצר. כשרוזנברג עלה על כיסא לתקן, השליך אחר לולאת חבל על צווארו ושלישי בעט בכיסא. המלשין נקבר בידי המחתרת באישון לילה באתר סודי. ניסיון התנגדות של המחתרת לאקציה של 25 ביוני 1943 הוביל לחיסול הגטו הקטן. כל אנשי היודנראט ו–200 גברים, נשים וילדים שניסו להימלט נרצחים. ב–22 ביולי מפוצצים את כל בתי הגטו הישן. יהודים שמסתתרים בהם נשרפים חיים. כ–4,000 איש שהיו מחוץ לגטו נשלחים לעבודות כפייה במפעלי מתכת ונשק. 
 

לב קושניר עובר ל"האסאג פלצרי" שמייצר טילי כתף לוורמאכט. במחנה אחר, "אייזנהוטה", כמעט יורים בו משום שאיחר לרוקן קרון פחם. אחר כך הוא מתגלגל לנגרייה לצייר כתובות על ארונות מתים. במקביל הוא מחפש טרנספורט כדי להתאחד עם אשתו, אמו ואחיו שבמפעלים אחרים. מצרפים אותו לטרנספורט הגנבים. אלה גנבים יהודים שבמפעל הברזל שלו מנסים להיפטר מהם. "הלכתי ובשער עושים חיפושים לגנבים. ראיתי בחור שהולך במכנסיים שלי ואחר הלך במעיל שלי שזה היה עליו מדי צר, אז הוא הוציא את החגורה מאחורנית. ואחר כך פגשתי את האישה, פגשתי את האמא, פגשתי את האח ושם התחילו חיים אחרים".
 

בלילה שלפני הגעת הרוסים הוא רואה את הגרמנים "בורחים כמו שפנים". מי שלא מצליח לצאת מהדלת קופץ מהחלון. ב–17 בינואר 1945 נכנס הצבא האדום לצ'נסטוחובה. קושניר, בעדותו, אינו מזכה אותנו בהצצה אל נפשו הגואה באותם רגעים. אולי לא נשאל, אולי לא רצה לספר, אבל אנחנו נותרים ללא כל חוויית שחרור מזככת.

 

הוא מתחיל לצלם לתיאטרון העירוני ולמחלקת התעמולה הסובייטית. "הייתי איש מכובד, צילמתי את כל הטקסים. הבגדים שלי היו כמו של חייל, היו כאלה שהצדיעו לי". כשהוא אינו בתפקיד לוקח קושניר את מצלמתו ומסייר בין הריסות חייו. כמו בעדותו ב"יד ושם", גם בסרט הוא שומר על זכות האיפוק, מסתיר את סערתו, מתיר לתמונות לזעוק את זעקתו. קושניר נותן כבוד לדממה, מצדיע לכתפיים השמוטות, לעיניים המצועפות במאה סוגים של עמימות. תמונותיו צנועות, כמעט שפלות רוח, וזה מה שקורע את הלב. 
 

אנחנו ליד ערימת לבנים פרועה, דלת זרוקה. שברים שהיו פעם בית כנסת. "מראה עצוב", הוא מרשה לעצמו לומר. כמצבה לאותו בית כנסת הוא מצייר אותו מזיכרונו ומצלם את הציור. לתמונה אחרת הוא קורא "ההשפלות". גוזזים את הפאות של קשיש עטוף טלית. אין המצלמה מחמיצה את חיוכו של הקצין מאחור. האם זה פריים שמצא באקראי ואולי סילק אותו מהסרטים שפיתח עבור הגסטפו? 
 

העצובות מכולן הן התמונות מהאטליז שהיה לבית מעצר. "מי שנכנס לפה לא היה לו הרבה סיכוי לצאת חי", הוא מפטיר ביובש. אנחנו רואים פתח שחור כלועו של הגיהינום. אחריו כתובות של אסירים בשעותיהם האחרונות. "אני עצור פה פעם ראשונה", כותב בעברית כנראה בנו של הרב. ובפולנית: "הכוכב שלי כבה, מאוד רע לי". או "לא יודע אם אחיה עד מחר, מייטק גולדשטיין". ואחת האמהות לבנה: "לוינקו פלדמן, אני נפרדת ממך, אהובי. תחזיק מעמד, אמא שלך, חיה פלדמן". "אני הולכת בשקט", מבשרת אישה לבעלה, ובקיר סמוך: "אדון זלצברג, האמנתי שאתה תציל אותי, אבל התאכזבתי". ולצד אלה שמות השוטרים היהודים, עושי דברם של הגרמנים. "ננקום בכם אם נישאר בחיים", אומרת הכתובת על הקיר. 
 

בור הסיד שמול בניין המשטרה היה קבר אחים. כשפותחים כעבור שנה מוצאים גופות שהסיד דאג לשמר. קושניר מצלם את ארגזי העץ שמעבירים את הגופות לקבר ישראל בצ'נסטוחובה. ההרס לא חמל אפילו על בית הקברות. מתנקמים לא רק בחיים אלא גם במתים. המקום שבו רבים נורו זרוע מצבות שבורות. "אבן לא נשארה. ראיתי חלקי מצבות בחצרות הפולנים ששימשו לבניית בתים ומדרכות". 

הנה לוחות זיכרון ועליהם השמות של כל האינטליגנציה הצ'נסטוחובאית: רופאים, מהנדסים, מורים. בערב פורים, 20 במרץ 1943, אספו את האינטליגנטים להתארגן לקראת העברתם לפלשתינה. הם האמינו. הרי לפני חודש התבקשו למסור את פרטי קרוביהם בארץ ישראל. הם עולים על משאיות ונפרקים בבית הקברות. 127 גברים, נשים וטף נרצחו שם בפורים ההוא. 

 

ואחרי הזוועות נותן קושניר את זכות הדיבור לתקווה, הקטנה, ההססנית, זאת שמתחילה להזדחל בין ההריסות. מצעד ראשון של ילדים ששרדו. מורה או גננת או סתם גברת מגונדרת בכובע רחב שוליים נותנת יד לילדה עם צמות. הילדה מפנה אליה מבט שואל, אבל למורה או לגננת או לסתם גברת אין תשובה. ותהלוכה יהודית ב–1 במאי הראשון אחרי המלחמה, וסדר פסח ראשון אחרי המלחמה, שולחנות ארוכים מכוסים סדינים, ומשפט ראשון לאחד ממפקדי הגטו שימצא את עצמו מול כיתת יורים. 
 

ב–1950 נענה קושניר לאשתו קרולה שרוצה להתאחד עם משפחתה בישראל. בחלק האחרון של עדותו דחוף לו לספר על מפגש מתסכל עם מדינת היהודים: "הצטערתי נורא כשבאתי לשער העלייה. באותו רגע הפשיטו אותי וערכו עלי חיפוש. כאילו שאני פושע, כאילו לא הגעתי מרצוני הטוב לארץ הזאת. עד היום לא קיבלתי הסבר מה חיפשו אצלי. בנוסף לזה שפכו עלינו די–די–טי בכמויות עצומות כאילו הבאנו מחלות מידבקות. ואחר כך העבירו אותנו לצריף שם קמה בתי בת השנה למחרת בבוקר ובשערה הבלונדיני כינה בגודל של זבוב. וזאת הייתה קבלת הפנים שקידמה את בואנו ארצה וזאת הסיבה שבגללה הצטערתי שהגענו לפה".
 

"האם הצער הזה ליווה את כל שנותיו כאן", אני שואל את הבת ברברה רפאלי. "תראה", היא משיבה, "כל משפחתו הייתה בארץ. אבא הגיע עם אמו, עם אשתו, איתי. מאוחר יותר הצטרף גם אחיו. משפחת אמי הייתה כאמור עוד לפני כן בארץ. כך שכל חייו היו כאן. אז הוא קיבל את חייו בישראל". לייבק המשיך לצלם ובכל הכוח. הוא פתח את הסטודיו "פוטו סגנון" בשינקין 59 בתל אביב, צילם עבור מחלקת הבינוי של משרד הביטחון, צילם את תמונות האוכל של רשת הילטון וזכה עליהן בפרסים. הוא עוד הספיק לצאת עם תמונותיו לגרמניה להעיד במשפטו של שלוסר - ממפקדי הגטו. לב קושניר נפטר ב–2003, בגיל 92. ארבעה חודשים אחריו מתה אשתו קרולה, בגיל 91. שניהם קבורים זה לצד זה בבית העלמין כפר נחמן ברעננה.