1. תבוסותיו האחרונות של "המדינה האסלאמית" בסוריה ובעיראק מחזקות עוד יותר את מעמדו של הסניף המוצלח ביותר של הארגון כיום - זה שפועל בסיני. ההצלחה המקומית של השלוחה הופכת אותה לאטרקטיבית ביותר, ולאחרונה מזהים בישראל תנועה גוברת של ג'יהאדיסטים זרים לכיוון חצי האי. עדיין מדובר בכמויות קטנות וההגעה לסיני מורכבת וקשה, אבל מחבלים שמגיעים ממקומות שונים בעולם ונלחמים לצד פעילי הארגון המקומיים כבר אינם מחזה נדיר, וסביר שהמגמה הזו תתגבר. המוטיבציה קיימת, השאר קשור ליכולת של המצרים לסגור את סיני מפני תיירות הטרור המתפתחת.
חילופי האש החריגים בגבול מצרים השבוע סיפקו הצצה נדירה לאחת הגזרות השקטות ביותר של ישראל, באזור פתחת ניצנה. השנה עמד מספר המסתננים לישראל דרך הגבול על אפס - נתון מדהים בהתחשב בכך שבימים שקדמו לבניית המכשול היו לילות שבהם מאות מחפשי עבודה ומקלט חצו את הגבול כמעט ללא הפרעה. באופן טבעי, הגדר צמצמה את הסיקור התקשורתי של המתרחש באזור, אבל לצה"ל עדיין יש עניין רב במה שמתרחש בצדו השני
של הגבול.
הבשורה הטובה היא שלמרות האיומים מצד דאעש סיני, כרגע לפחות ישראל אינה הכתובת. הארגון עסוק בלחימה מול המצרים, ואין כרגע התרעות ממוקדות. הבשורה הפחות טובה היא שספק רב אם יהיה מודיעין שיתריע על פיגוע מתוכנן מצד ארגון שלמד לפעול באופן מאוד ממודר בשנים האחרונות. זו הסיבה לכך שכחלק מהתפיסה המבצעית של פיקוד הדרום תוגברה ההגנה על היישובים באזור וחוזקו אמצעי איסוף המודיעין בגבול. המטרה היא שגם בתרחיש של פיגוע גדול, מערך האבטחה סביב היישובים לא ייפרץ והקרב יתנהל בשטחים הלא מיושבים. חשוב לזכור שלמרות הסכנה לפיגוע ראווה, "המדינה האסלאמית" עדיין רחוק מלהוות איום בעל השלכות אסטרטגיות על ישראל.
כלפי המצרים זה כבר סיפור אחר: ארגון טרור שמספר לוחמיו נאמד באלף מצליח לערער תודעתית את משילות מצרים בסיני. בארבע השנים האחרונות הרגו לוחמי הארגון 1,500־2,000 חיילים ושוטרים מצרים. הצבא המצרי מאבד יותר מ־40 לוחמים בחודש. באופן סטטיסטי מופשט, החשבון פשוט: על כל לוחם אחד של השלוחה יש שני חיילים מצרים הרוגים. מדובר בהישג גדול שאינו נסתר גם מבכירי "המדינה האסלאמית", שלא ייחסו לארגון הזה חשיבות גדולה בתחילת הדרך. עם ההצלחה גם מגיע הכסף הגדול, הציוד הצבאי משתפר, והארגון מתנהל כצבא גרילה לכל דבר ועניין.
2. מתחקיר ההיתקלות הלילית השבוע של כוח הימ"ס של מג"ב, שבמהלכה נהרג צעיר ישראלי מהפזורה הבדואית, עולים פרטים מעט שונים ממה שפורסם עד עכשיו: קרב היריות החל בכלל בין השוטרים המצרים למבריחים. כוח מג"ב פתח באש לעבר המבריחים לאחר שהירי זלג גם לישראל, ולא בעקבות זיהוי וחשיפת הכוח. המבריח, אזרח בדואי ישראלי, נהרג על פי הערכות מאש שנפתחה מהצד המצרי. בצד השני נפגעו לפחות שני מבריחים, אחד מהם כנראה מאש לוחמי הימ"ס. בכל מקרה, ההערכה בצה"ל היא שהמבריחים לא רצו בניהול קרב מול הצד הישראלי. מול השוטרים המצרים זה סיפור אחר, ועניין של שגרה.
בניית המכשול והגדר הגבוהה היא ללא ספק סיפור הצלחה שמצליח למנוע את החדירות לישראל, אבל לא פחות חשוב - את הברחות אמצעי הלחימה. בצה"ל מעריכים כי בשנתיים האחרונות לא הוברח כלל אמל"ח דרך הגבול. לעומת זאת, בכל הקשור להברחות הפליליות העסק ממשיך להתנהל כמעט כרגיל, ורק כ־10% מסך ההברחות נחשפות ומסוכלות באופן מלא. בשנה אחת, על פי הערכות, בוצעו 150־170 הברחות, ברוב המקרים של סמים.
השבטים המבריחים מצאו דרכים לעקוף את הגדר בפעולות מתוחכמות, שלעתים מתנהלות כמו מבצע צבאי לכל דבר. בדרך נשרו המבריחים הקטנים, ונותרו רק אלה שמסוגלים לגייס את המשאבים הנדרשים. בין היתר, המבצע כרוך בכ־30 אנשים בצד המצרי, ובתצפיתנים, חמושים וקולטים זריזים בצד הישראלי, נוסף לרכבי השטח הטובים ביותר שיש.
3. המשילות הישראלית בדרום, נאמר זאת בעדינות, אינה מהמשובחות, ומחאת המילואימניקים על המתרחש בצאלים הגיעה השבוע לוועדת חוץ וביטחון. החיילים שמגיעים לשירות מרגישים על בשרם את יכולת האכיפה המוגבלת של ישראל באזור: הבסיס נמצא בתוך גבולות הגזרה של ארץ ההברחות, ומי שנשר מהליגה של הגדולים בגבול מחפש מקורות פרנסה חדשים.
יותר מכל בלטה בדיון בעיית הבירוקרטיה הישראלית: גם כאשר מדובר בביטחון לאומי, לצה"ל, למשטרה ולמערכת המשפט אין היכולת והגמישות לחבר את הקצוות יחד ולטפל בבעיה מבצעית־פלילית משותפת. הטיפול בנושא נופל בין הכיסאות של הגופים הביטחוניים והמשרדים השונים. הגניבות מהבסיסים ומשטחי האש הן רק קצה מתוקשר (בעיקר ברשתות החברתיות) של בעיה קשה ומורכבת הרבה יותר: היעדר תוכנית אסטרטגית־לאומית לטיפול והשקעה במגזר הבדואי ואכיפת החוק.
מה שמתרחש כיום בדרום וחוסר התיאום בין הגופים מזכיר את המצב בשנת 2007, כשזרם המסתננים מאפריקה גבר ומאות סודנים ואריתריאים, בהם גם משפחות עם תינוקות, חצו את הגבול מדי לילה. בסיסי צה"ל הסמוכים התמלאו, והאחריות על המסתננים נפלה בין הכיסאות - בין צה"ל, המשטרה ומערכת משפט מבולבלת, שבהיעדר גדר לא הייתה מסוגלת לספק לכוחות בשטח כלים להתמודדות. האוטובוסים הראשונים ששלח צה"ל לבאר שבע בניסיון למסור את המסתננים למשטרה עוררו מהומה תקשורתית, במשטרה זעמו על הצבא, ואילת, שחיפשה פתרון למחסור עובדים במלונאות, התנדבה לקלוט אותם. כמה חודשים לאחר מכן הבין ראש העיר את הבעיות, והאוטובוסים המלאים החלו לזרום לתל אביב.
ישראל בישלה לעצמה, בעיוורון ובחוסר תפקוד מוחלט, את אחת הבעיות המורכבות והערכיות ביותר שאיתן התמודדה: מצד אחד, פגיעה מתמשכת בתושבי דרום ומזרח תל אביב, ומצד שני, סוגיית הגירוש, שמעוררת ויכוח ציבורי נוקב ועלולה להותיר צלקת עמוקה בחברה הישראלית. לזכותו של ראש הממשלה בנימין נתניהו צריך להגיד כי בבניית הגדר הוא הוכיח שכאשר מגדירים משימות לאומיות, המערכת יודעת לתפקד מהר וביעילות. הוא גם היה זה שהחליט להקים את הגדר לאחר ששני ראשי הממשלה שקדמו לו לא עשו זאת, אף על פי שהתוכניות היו כבר אז על השולחן.
גם עכשיו המצב בדרום דורש תוכנית חירום לאומית הכוללת את כל המשרדים הממשלתיים, מהביטחון ועד הרווחה. חלקים גדולים מהחברה הבדואית הולכים ומתרחקים מישראל, ותחושות הניכור, הזרות וההקצנה הדתית גוברות. פן אחד של התוכנית קשור לאכיפת החוק, הסדר והמשילות, אבל הצד השני, והחשוב לא פחות, קשור לטיפול מעמיק בבעיות היסוד של המגזר הבדואי. עצימת עיניים וגרירת רגליים מסוכנת במידה רבה לביטחון הלאומי יותר מאשר אלף מחבלי דאעש בצד השני של הגבול.