בית הכנסת "מאיר עיניים", שהקים היהודי נשוא הפנים מאיר ביטון, מוקף שיחים ירוקים ועומד במלוא יופיו. עשוי אבנים מסותתות בצבע חום צהבהב, ושמו חקוק מעל שעריו באותיות מאירות עיניים. שתי קומות הוא עשוי. אולם תפילה קטן, ומעליו עזרת נשים צרה. יש שיקראו לו, בלשון הימים האלה, בית כנסת בוטיק. כשהוקם ב־1934 היה לבית התפילה הראשון בשכונה היוקרתית מעאדי בקהיר. בשנים האחרונות ננעל והוזנח.
באחרונה החליטו כמה מצרים שהתאגדו יחד לשפץ את המבנה שהקים ביטון המנוח. הם ניקו את חצרו מערימות האשפה שנאספו בו, חידשו את מערכת החשמל והחליפו את צנרת המים. שנים ארוכות היו אוצרות היהודים במצרים נכס מאובן, שכולם הורחקו ממנו, מחשש שיהודים או ישראלים יטענו לזכויות עליו. הפעם נתנו הרשויות אור ירוק. הן הבינו את מה שהיה ברור מזמן, כי שיקומם ופתיחתם לציבור של נכסים אלה יביאו תועלת רבה לציבור. החבורה גייסה מענק (מן המרכז האמריקאי למחקר בקהיר ARCE), שכרה קבלני משנה ויצאה לדרך עם שיפוצו של "מאיר עיניים".
כשסיימו, וזה היה לא מזמן, הם פנו כמה קילומטרים משם, אל שכונת הליופוליס היוקרתית, הסמוכה לשדה התעופה הבינלאומי של קהיר. שם עומד עדיין במלוא תפארתו בית הכנסת ע"ש ויטאלי מדג'אר, שהוקם ב־1928. מדג'אר היה סוחר שטיחים יהודי מצרי שתרם להקמתו. בתוך כמה שבועות הם יסיימו לנקותו ולהכשיר גם אותו לביקורים, אבל לא ייעצרו שם. לפניהם עוד עשרה בתי כנסת בפינותיה השונות של קהיר. בכולם ישופצו ארון הקודש, ספסלי הישיבה, ולפי הצורך, גם מערכות החשמל והמים. זו הייתה קהילה גדולה יחסית, 80 אלף נפש היא מנתה בשיאה בכל רחבי מצרים. אשכנזים, מזרחים וקראים. לכל אחד מהמגזרים היו בתי הכנסת שלו.
30 אלף ספרים
את מפעל השיקום מנהיגה ראש הקהילה היהודית, מגדא הארון. הוא לא ייעצר בחידוש בתי הכנסת והפעלתם, אלא יכלול גם את שיפוץ בית העלמין העתיק בשכונת בסאתין. במקביל, נאספים כל ספרי הקודש של הקהילה מן הפינות שבהן נשכחו. מניינם כ־30 אלף. הם יהיו חלק מן הספרייה והמוזיאון הצנוע ליהדות מצרים, שצפוי לקום במרתף בית הכנסת "שערי שמיים" במרכז העיר.
הארוּן, אישה בת 65, היא הצעירה בנשות הקהילה שעוד נותרו בחיים. היא בתו של המרקסיסט היהודי־מצרי, עו"ד שחאתה הארון. כמו אביה, שהיה מצרי גאה, היא רואה את עצמה מצרייה, ואת היהודים - חלק בלתי נפרד מהחברה המצרית. בקרוב לא יישארו יהודים בארץ הנילוס, אמרה הארון לרשויות, חבל שנכסיהם יעלו אבק. לאחר שקיבלה אישור לצאת לדרך, גייסה הארון את היצואן סאמי איברהים, בנו של אלבר אריה, המרקסיסט היהודי שהמיר דתו לאסלאם. הם צירפו אליהם עוד כמה מצרים, ואת פרופ' יורם מיטל מאוניברסיטת בן־גוריון, המשמש יועץ היסטורי למיזם.
פרופ' מיטל פרסם לפני 23 שנה את הספר החשוב "אתרים יהודיים במצרים", והוא עוסק שנים בחקר הנוכחות היהודית שם. הוא מספר כי בבתי הכנסת, אף במצבם הנוכחי המוזנח, עדיין נותרו עדויות לחיי היומיום של הקהילה. ברובם, למשל, נהגו מתפללים לרכוש לעצמם מושב פרטי לימי חג ומועד. ומאחר שנמנו עמם גם אשכנזים, נשתמרו בבית הכנסת האשכנזי ברחוב הצבא כיסאות שעליהם חרוטים השמות שלוסברג, וייס, ויינשטיין ואחרים. על לוח שיש חרוט סיפור הקמתו של המבנה, והוא כתוב ביידיש. מיטל סבור כי מפעל השיקום והתיעוד בקהיר נדיר ומעורר השראה. תקוותו היא שיועתק לקהילות ישראל במדינות ערב ובאירופה.
"הם ראו את עצמם אזרחים מצרים. היו יהודים, אבל לא דתיים אדוקים, וכמובן מודרניים. יהדותם לא חייתה במסתור. בגלויות דואר מהשנים ההן בולט בית הכנסת 'שערי שמיים' כמונומנט תיירותי. הוא עמד במרכז קהיר, כמו היום, עם סמלי מגן דוד עליו, גבוה מעט. אל בית הכנסת של הרמב"ם, שם לימד רבי משה בן מיימון ונטמן, באו גם מוסלמים לבקש רפואה לאורך הדורות. מגדא הארון זוכרת כיצד כילדה היא חלתה. אמה הביאה אותה לשם כדי שתירפא".
המיזם אינו מיועד להכשיר את בתי הכנסת לתפילה בלבד. ממשלת מצרים רואה בהם אתרי מורשת עולמית, כפי שעשתה בבית הכנסת אבן עזרא, שהוא אתר חובה בכל ספרי התיירות הבינלאומיים. מבט מאולם התפילה לעליית הגג שלו חושף את הכוך שבו התגלה אוצר "הגניזה". תריסר בתי הכנסת שישופצו אמורים לשמש גם מרכזי תרבות להרצאות, לאירועים מוזיקליים וכדומה.
פזורת יהודי מצרים כלתה, או כמו שאומר פרופ' מיטל - "נותרו חמש יהודיות ו־12 בתי כנסת"; והנה, אבני הזיכרון שהם הותירו מתעוררות לחיים. התמיכה במיזם מבטאת מגמה מעניינת, שהיא תוצאה ישירה של האביב הערבי, לא רק במצרים: גילוי עניין מחדש במרכיבי החברה שנדחקו לשוליים בעידן החד־מפלגתי. זו מגמה שבאה מלמטה, אבל היא רוכשת לה קונים בקרב מקבלי ההחלטות. היא אינה ביטוי לנורמליזציה או קריצה לישראלים, אלא דיון פנימי, חברתי ותרבותי בין המצרים לבין עצמם. אם היהודים היו לאורך הדורות אחד מיסודות הלאום, מוטב להבליט את נוכחותם, ולא להסתירה.
נמל בלימסול
לפני שבוע דנתי כאן באריכות באפשרויות העומדות בפני ישראל להתמודד עם בעיית עזה. במסגרת הדיון על האופציה להסיר את הסגר, הזכרתי כבדרך אגב את לימסול. הצעה שהניח שר החוץ לשעבר של קפריסין, מרקוס קיפריאנו, בידי עמיתו דאז אביגדור ליברמן. זה היה זמן קצר אחרי תקרית המרמרה, שביקשה כזכור לפרוץ את החרם הימי על הרצועה.
קיפריאנו הציע להקצות בנמל לימסול שטח שיופקד בידי אנשי ביטחון ישראלים. כל מטען שיגיע לעזה, יעבור שם בדיקה מדוקדקת. אחרי שיאושר, יישלח לרצועה בליווי ימי חמוש. קפריסין גייסה את ידידתה יוון, שהסכימה להעמיד את חיל הים שלה לצורך זה. כך גם בנתיב הנגדי. סחורות מעזה המיועדות לייצוא יישלחו ללימסול בליווי היוונים, וייבדקו שם בטרם יוטסו למדינת היעד.
לו הייתה ישראל אומרת כן, קפריסין ויוון היו מרוויחות פעמיים. בראשונה, מן המחווה שעשו למען השגת פתרון לרצועה; בשנייה, מן הפליק שהעניקו לטורקים. אנקרה הייתה באותם ימים יריב חריף של ישראל, תומכת נלהבת של המאבק הבינלאומי להסרת הסגר. הטורקים אכן עיקמו את הפרצוף, אבל לא רק הם. גם הרשות הפלסטינית סלדה מהרעיון, שהרי ההצעה העניקה לחמאס פתח לעולם וסיכוי ליהנות מרווחי המיסוי. כמוה גם קהיר, כי ההצעה הרחיקה מהם את השליטה על הסחר הבינלאומי של עזה. הם הציעו כחלופה את נמל אל־עריש.
קיפריאנו התפטר מתפקידו בעקבות שערורייה ביטחונית. ממשיכיו דבקו בהצעה, והעלו אותה כמה פעמים מאז בכינוסים של האיחוד האירופי. ישראל לא הגיבה עד היום.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]