השבת הלך לעולמו האיש שעמד במרכז המאבק על עיצוב דמותה של החברה החרדית בשנות האלפיים. הרב אוירבך, או בלשון תלמידיו "רב שמואל", לא השתייך לזן הרגיל של "גדולי ישראל" המוכרים בחברה החרדית. בחברה החרדית־הליטאית בדרך כלל המנהיג עומד בראש קהילה של מאות אלפים ובהנהגתו חסר ממד הקשר והזיקה האישית לציבור מונהגיו.
הרב אוירבך היה במובן מסוים שריד לנוף הישיבתי־רבני של אירופה טרום מלחמות העולם. הוא חי ב"שטעטל" שלו בשכונת שערי חסד בירושלים, כשתלמידיו יושבים סביבו ב"קלויז" ולומדים ממנו ישירות. בישיבתו לא היה סדר יום קבוע. לתפיסתו, "לומדים עד שצריך להפסיק, ומיד חוזרים ללמוד".
התמדתו בתורה התכתבה עם אגדות ישיבתיות על דמות "המתמיד". היה זה מחזה נפוץ לראותו יוצא מבית מדרשו ביום שלישי כשהוא עדיין בכובע של שבת, ה"שטריימל" הירושלמי, כיוון שהיה נשאר שלושה ימים ברצף בבית המדרש ולומד, כאשר מפעם לפעם הוא מנמנם ומפעם לפעם אוכל ממה שהביאו לו תלמידיו.
הוא מעולם לא הסתדר עם התפיסה הרוווחת של ישיבה כמוסד חינוכי. הוא לא זכה לפרי בטן ולכן תלמידיו היו לו לבנים. הוא האמין שישיבה היא בית שבו הרב הוא אב רחום והתלמידים הם בניו. רוב תלמידיו ונאמניו מקיימים יחס אישי וקרוב איתו. כדוגמה לכך, לפני עשר שנים תלמידו הקרוב נהרג בתאונת דרכים ומאז בכל שנה האלמנה ועשרת היתומים היו אצלו בכל ליל סדר. מעבר ליחסו האישי לכל אחד, הוא הנהיג קו אידיאולוגי בלתי מתפשר שקרא תיגר על רוב ההנהגה החרדית. תפיסתו דגלה ב"תורה בטהרתה", אידיאולוגיה מזוקקת ללא התנצלויות. אהבתו לתורה ולתלמידיה לא הניחה לעשות שום פשרות בנוגע לעמדתו. וכי אבא יכול להתפשר על בניו?
סבורני שגם גדולי מתנגדיו מבכים את לכתו, שכן בעמידתו העיקשת הוא היווה מעין מצפן אידיאולוגי גם למתנגדיו. גם חרדי המעוניין בפשרות עם המציאות מסכים כי הפשרות כואבות וחותכות בבשר החי. הרב אוירבך, בדם לבו, חי את האידיאל של יהודי שמקדיש את כל עתותיו לתורה ועבודת ה' ובזה הוא היה מגדלור של יהדות אותנטית יוצאת דופן.
תלמידיו־בניו ינסו להמשיך את דרכו האידיאולוגית. ההיסטוריה תשפוט אם מאבקו ימשיך להוות גורם משמעותי בעיצוב עתידה של היהדות החרדית, אך ללא ספק החלל שנותר בלב תלמידיו־אוהביו יישאר לאורך זמן.
הכותב הוא רב בית כנסת אהל יצחק בירושלים