במה לקה אבו מאזן?

השבוע חגגנו את פורים, ובחג הזה נהוג להתלוצץ. אחד הנושאים המשמשים יותר מכל נושא ללעג ברמאללה הוא תוכנית השלום העתידית של דונלד טראמפ. הבית הלבן בהנהגתו עושה כבר שנה קולות המדמים את משק כנפי ההיסטוריה, ומבטיח כי אוטוטו תקרום התוכנית עור וגידים. טראמפ קרא לה "עסקת המאה", וקבע כי מדובר בהצעה שלא ניתן לסרב לה. הוא לא גילה איזה צד מהשניים יתקשה לסרב.

עד שתוצג לצדדים בנוסחה הסופי, לא יהיה את מי לרתום למימושה. ראש ממשלת ישראל שקוע עד צוואר בחקירות ואף על פי שהוא משדר עסקים כרגיל, ברור שמלאכתם של החוקרים משבשת את סדר יומו. השאלה היא גם עקרונית. ספק אם ראש ממשלה הנתון בחקירה פלילית רשאי להוביל את עמו למהלך היסטורי, אף אם ירצה בכך מאוד.

בשנה האחרונה הושלך לזירה, במידה שהולכת ומתעצמת, מרכיב חדש. ביום רביעי שעבר, למחרת נאומו בפני מועצת הביטחון של האו"ם, נצפה אבו מאזן בבית החולים ג'ונס הופקינס במרילנד. הדלפות שמקורן שם לימדו כי קיבל טיפול נגד סרטן. למחרת התראיין אבו מאזן לערוץ הטלוויזיה הפלסטיני וטען כי ביצע בדיקות שגרתיות ומצבו טוב. בדיקות שגרתיות? למה להרחיק עד לשם, אם אפשר להיבדק ברמאללה או בעמאן.

הבילוש אחר תיקו הרפואי של מחמוד עבאס מיותר. מי שיבחן את מראהו וישווה אותו לזה שניבט לנגד עינינו רק לפני שנה, ייחשף מיד להבדל. כיום חזותו לאה, פניו נפולות וקולו חלש. בסוף החודש ימלאו למנהיג הפלסטיני 83. הוא מעשן כבד, שרוב שנות חייו צרך שתי חפיסות מרלבורו ביום. אין ספק כי בגופו נפל דבר.

למעשה, בכל הקשור לתהליך השלום, שני המנהיגים נקלעו לנבצרות מדינית, אף אם הדבר אינו מוכרז רשמית. על המציאות המשטרתית אצל נתניהו והממצאים הקליניים אצל עבאס, יש להוסיף את הפערים ביניהם, שהיו כאן עוד קודם. נתניהו מוכן רק למדינה־מינוס. בפלסטין שלו, ירושלים תישאר בידי ישראל, ואיתה שלושת גושי ההתנחלויות הגדולים (אריאל, מעלה אדומים ובקעת הירדן). לעומת זאת, הפלסטינים דורשים שתי מדינות לשני עמים. מדינה בגבולות 67', עם תיקוני גבול קלים, שתקום על 22% משטח פלשתינה המנדטורית. זו בעיניהם פשרה היסטורית. אז למי שהיה מודאג, סכנת השלום חלפה עוד לפני שבכלל באה.

לפחות תגידו תודה

לפעמים קורה שמדינה משרתת את אויביה. לא מרצון, כמובן. ישראל, שמרבה להשמיץ את איראן, חייבת לה זר תודות על הצלתו של בשאר אסד. גם לחסן נסראללה מגיעות כמה תשורות הודיה. שני אלה, לצד מוסקבה, היו השחקנים המרכזיים בקואליציה שסיכלה את קריסת המשטר הסורי. יש בישראל כאלה שחלמו כי ראשו של אסד ישתלשל מהעמוד הגבוה בדמשק. טוב שהתבדו. נפילת משטר הבעת', אף אם היא צודקת, הייתה מולידה בסוריה כאוס בסגנון עיראקי ומהווה איום חמור על הביטחון הלאומי של ישראל. על מדינות כמו איראן וסוריה אפשר להפעיל שלל קלפי לחץ. עם משטר שמנוהל ברוח דאעש ואל־קאעידה ושמשאלת מוות היא עבורו מדיניות, הרבה יותר קשה.

לפני חודשיים שירתה ישראל את חמאס. נתונים משלל מקורות, שנאספו במערכת הביטחון, לימדו כי מצב הרצועה מידרדר והולך. במתקני האשפוז ובבתי המרקחת התגלה מחסור חריף בתרופות. החל להסתמן מחסור בדלק, שמיועד להזנת החשמל בבתי חולים. המים זה מכבר אינם מיועדים לשתייה ונגועים בווירוסים, וברחובות מתהלכים אנשים רעבים. ביוני 2017 הכריז אבו מאזן כי הוא גורע שליש מסכום הכסף שהוא מעביר לישראל, כדי שתזרים לרצועה חשמל. 15 מיליון שקלים בחודש, מתוך 45 מיליון בסך הכל, נשארו בקופת הרשות. למספר שעות החשמל לצרכן העזתי צנח לחמש ביממה לכל היותר. ישראל התחפשה לאומות המאוחדות. היא טענה כי הבעיה איננה שלה, וכי אינה מוצאת סיבה להתערב בסכסוך המחשמל בין חמאס לרשות. נוסף על כך, היא סירבה לממן את החשמל של עזה מכיסה, שמא ייווצר תקדים.

בראשית ינואר החלה להסתמן ההידרדרות. היו אלה הימים שאחרי הכרזת טראמפ על ירושלים, שחיממו את האווירה. החשש היה מפני מלחמה, או חלילה מאלפי עזתים שיצעדו במחאה ויסתערו על גדר הגבול. בצה"ל החליטו שהמצב מסוכן מדי מכדי להמשיך לשבת על הגדר, ופנו לאבו מאזן. החזר את 15 מיליון השקלים ומיד, אמרו לו, או שאנחנו נחדש את הזרם ונגבה ממך את התשלום. הרשות נאלצה להיעתר לדרישה, וכך חזר החשמל הישראלי לזרום במלואו בקווי ההולכה לרצועה. סנואר, הנייה וחבריהם סיננו עוד קללה על הראיס מרמאללה. באופן חד־פעמי הוסיפו לה חיוך של שמחה לאיד.

דרישת שלום מעזה

"אבו מאזן הוא פושע", אמר לי המכר הוותיק. הוא נולד וחי בעזה, הקים בה משפחה ועשה קריירה בתחומו. השבוע יצא לפגישת עסקים ביפו, וכיבד אותי בשיחה אישית על המצב. "לפעמים", סיפר, "באים אנשים אלינו הביתה, דופקים בדלת ומבקשים אוכל. אנחנו מכינים להם חבילה. לחם, אורז, כל מיני מוצרים פשוטים".

שאלתי סתמית, האם הנזקקים הללו מוכרים לו, כמו ההומלס שישב לא הרחק מאיתנו. "יש כאלה שאני מכיר, ויש שבאו בפעם הראשונה", השיב.

הוא ברנש שמח וחייכן בדרך כלל, אבל מעודי לא ראיתי את עיניו כה כבויות. הכל התחיל כששאלתיו למה רחובות עזה גדושים אדם לאורך כל היממה, מדוע האנשים לא מבלים בביתם או במקום העבודה. "איזו עבודה? למי יש עבודה?", ענה בתרעומת, "ובבית אין חשמל".

צעירים בוגרי פקולטות להנדסה, הוא מספר, יוצאים למכור קפה ברחוב ותה בשני שקלים. "יש אלפים כאלה", הוסיף ואחר כך התוודה כי הוא מאושר מכך שיש לו הכנסה, אבל התנאי הפשוט הזה מלווה בייסורי מצפון רבים. בעזה, מי שעובד ומתפרנס, מרגיש מאוד לא נוח.

יום אחד, לפני כשנה, חדל אבו מאזן לשלם משכורות ל־50 אלף עובדים במשרדי ממשלה. "כל אחד קיבל בערך אלף שקל בחודש", הוא אומר. "זה 50 אלף משפחות, שביום אחד אין להן כסף. למה עשה את זה? כדי להתחשבן עם חמאס. לא אכפת לו מהאנשים. אבטלה מעל 50%, וזה מה שהוא עושה לנו".

אחר כך הוא לקח שאיפה אחרונה מהסיגריה, ואמר: "קורה לנו הרבה שילד בא לאבא שלו ומבקש שקל לקנות משהו, ולאבא אין מהיכן להביא את השקל. זה כואב. אתם מדברים על חמאס, על הזרוע הצבאית, כל מיני דברים כאלה. עזה לא במצב מלחמה בכלל. עזה חיה על הנשמה מלאכותית". 

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל