לפני תשע שנים לערך עמדתי בפני דילמה אישית קשה. מצד אחד, מסלול שעל פניו היה כל מה שכיוונתי אליו: קריירה בתקשורת. כזו שכוללת כמעט הכל - תוכנית בוקר יומית בטלוויזיה, תוכנית רדיו ועוד תוכניות שבדרך.
מצד שני, עמד בפני מסלול שהיה בעיני כל מה שחששתי ממנו. עוד בהיותי ילדה פיתחתי יחסים אמביוולנטיים עם העולם הפוליטי. הרי ראיתי וחשתי, וכן, גם כעסתי על המחיר שאותו נאלצתי לשלם כבת לנבחר ציבור בבית פוליטי.
על פניו לא הייתה לי שום סיבה הגיונית לבחור במסלול השני, הפוליטי. מה גם שהבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת לילדי. ובכל זאת, הנה אני כאן כבר לא מעט זמן, נלחמת למען חברה חזקה וצודקת יותר.
היום אני מקימה מפלגה בראשותי, אחרי שנים שבהן למדתי את הכנסת ואת העבודה הפרלמנטרית בצורה הטובה והמעמיקה ביותר שעליה גם זכיתי בפרסים רבים. למדתי, שקדתי, פעלתי והצלחתי. עשיתי הכל בדרך ארוכה, בלי קיצורי דרך. עשרות חוקים חוקקתי וקידמתי למען האוכלוסיות המוחלשות והציבור הרחב שנדחק הצדה לטובת אינטרסים זרים.
אני חשה שהגיע הזמן שתקום בישראל מפלגה עניינית, שלא מונעת מאינטרסים סקטוריאליים או מושפעת מבעלי הון. וכדי לשנות באמת ולהוביל מהפכות, צריך כוח משמעותי של אנשים טובים וראויים שמאמינים ברעיון ובדרך.
אני יוצאת לדרך החדשה הזו מתוך אמונה שישנם רבים כמותי שיכולים להתכנס תחת הדגל הזה, כי בעיני - חברתי זה כלכלי. כל מה שנשקיע היום, נקטוף בהמשך, ומה שנגרע היום - נשלם עליו פי כמה מחר. כחברה, אנחנו פשוט לא יכולים להרשות זאת לעצמנו.
זה אולי קצת סמלי שהגשת רשימת המייסדים של המפלגה לרשם האוכלוסין נעשית בצמוד ליום האישה הבינלאומי. בכניסתי לכנסת ישראל הצניעו את היותי אשת תקשורת ומשפטנית והעדיפו להבליט, רחמנא לצלן, את עברי כדוגמנית (אגב, אני ממש לא מתביישת בכך, זה מימן לי נהדר את הלימודים לתואר) . כבר אז הבנתי שיהיו תקרות זכוכית שעלי לנפץ. היום אני חשה שהגיע הזמן לנפץ תקרת זכוכית נוספת.
אני יודעת שאני לא לבד, ושמאחורי ניצבים אזרחים רבים שמשוועים למפלגה שכזו.