אני חייב להתחיל בגילוי מתחייב ונאות ולהבהיר: לבחילה העזה והזועמת שלי מהבחירה בשירו של דורון מדלי כשיר האירוויזיון הבא אין שום קשר לעובדה שיואב צפיר הזמין אותי לפני שנתיים–שלוש לאודישן שופטי "הכוכב הבא", ולבסוף לא נבחרתי, כמובן. וכן, בין הבוחנים את המועמדים לשיפוט היו גם טמירה ירדני ויואב צפיר עצמו, שיוזכרו כאן, ולרעה. לצדי ישב בין השאר הראל סקעת, והתבקשנו לבחון, כחלק מהאודישן, מתמודדי אמת שהופיעו בפנינו. הגעתי צרוד במיוחד ותוקפני למדי. לא צפוי ולא סביר היה שיבחרו בי, ואכן לא בחרו. צפיר דווקא נהג בנועם מיוחד כלפי. לא הייתה לי כל טענה.
אבל הבחירה השנה במדלי בפעם השלישית כיוצר שיר האירוויזיון הבא של ישראל היא עניין משפיל ממש ושערורייתי מאין כמוהו. שוב שיר באנגלית ממוסחרת וחנפה, שוב שיר תעשייתי אפסי וחלול בהכרח, גם אם לא נחשפנו אליו עדיין. נחשפנו לשני שיריו הקודמים של מדלי, שדשדשו בתחרויות (מקומות 9 ו–14), ואנחנו מכירים את הטעם. זהו אחד המעשים האנטי־תרבותיים הבזויים ביותר שנעשו בארץ בשנים האחרונות.
השיר החדש של ישראל לאירוויזיון דלף לרשת
יריקה בפרצוף של הפזמון העברי, כמוסת היופי הגדולה של התרבות הישראלית במשך 70 שנה, שהגיעה כזכור להישגים נפלאים גם באירוויזיון, ודווקא בעברית - שלוש פעמים מקום ראשון ופעמיים מקום שני. אף פעם לא באנגלית. והנה עכשיו, פעם שלישית בארבע השנים האחרונות, אותו יוצר, אותה אנגלית, Toy יעני, ואותה מסחרה ירודה, וזאת עוד בלי להתייחס לשערורייה הגדולה עצמה: הליך הבחירה החסוי כביכול והחשוד מאוד כשלעצמו, כפי שנחשף בידיעה מורחבת ומצוינת שפרסם שגיא בן נון בוואלה. הידיעה מתארת בין השאר את הקשרים האישיים העמוקים לכאורה בין שניים מהשופטים המרכזיים של השיר - ירדני וצפיר - לבין מדלי. וככל שהליך הבחירה מתואר כחסוי ואנונימי, הרי הקשרים בין השופטים לבין מדלי הנבחר - שוב, פעם שלישית בארבע שנים מבין מועמדים רבים - אינם סמויים כלל, ובן נון חושף אותם בפירוט משכנע.
עיקרי התחקיר הם כל כך מטלטלים (כולל העובדה שחלק מהשירים בוצעו בחלקם על ידי היוצרים עצמם. כלומר, היו ניתנים לזיהוי על ידי מכריהם, ולא ניתנה תשובה לשאלה אם שירו של מדלי ניתן היה לזיהוי מבחינה זו), עד שהם מחייבים לפחות הקמת צוות בדיקה מטעם משרד התרבות. מדובר בייצוג מרכזי של ישראל בעולם, וזהו עניין חשוב מכדי לנהוג בו בקלות ראש.
עד לאירוויזיון בחודש מאי בפורטוגל יש עוד די זמן, ואפשר לבחור שיר חדש ונטול חשד, אם צריך. ובעברית, לשם שינוי. אז נכון, גורמים רבי־כוח עשויים לעמוד מול כל מי שינסה לחקור כאן - החל מקשת וטדי הפקות ועד לתאגיד, שהיו מיוצגים כולם בוועדת השיפוט (ובינתיים הכחישו בתאגיד כי הבטיחו לקשת לבחור גם את הזמר הבא לאירוויזיון הבא) - אבל חקירה חייבת להתקיים.
וכל זה נאמר עוד לפני העניין העקרוני עצמו, המבזה אותנו שנים ונכשל שנים. עצם ההתרפסות והנחיתות הרוחנית המונחות בניסיון הישראלי המתרחב בדור הצעיר ליצור שירים באנגלית ולייצא שיר באנגלית לאירוויזיון במקום שיר בעברית. כל זאת בניגוד למסורת הפזמון העברי המופלאה בשיאיה. ואגב, גם כשראיתי ושמעתי את נציגי יוון באירוויזיון שרים באנגלית ולא ביוונית הרגשתי בחילה עמוקה. איך אפשר לבגוד ככה ביוונית? ובעברית?
אם לא נשים לב לתהליך המואץ של ההתאבדות המסוימת שעוברת העברית בימינו מול האנגלית, כאן בארץ, אנחנו עלולים בסופו של תהליך היסטורי למצוא את עצמנו במקום שבו איסלנד עומדת היום. שם הולכת ואובדת שפת המקום האיסלנדית, והנוער מדבר אנגלית זה עם זה, עניין שגרר לאחרונה דיון חירום באסיפה הלאומית. ואצלנו זו לא איסלנדית, אלא שפת הקודש, שפת התנ"ך שהעולם מעריץ.
אז נכון שחלק גדול מתרבות הפזמון הישראלי מקולקל ומושטח כבר שנים בגלל חדירת הפזמון האנגלי–אמריקאי לתחנות הרדיו, לצד הפזמון המזרחי, בגילוייו הירודים; ונכון שהדור הצעיר בארץ, בוודאי באגף החילוני שלו, בלתי מודע לחלוטין למרכזיות של השפה העברית בתרבות העולמית הנוצרית, שהמילה "הללויה", למשל, זוכת האירוויזיון ההוא, היא חלק מסידור התפילה הנוצרי שלה; ונכון שאף אחד לא מצפה היום שרוב הישראלים יבינו לעומקו את שירו הנפלא של אהוד בנאי "היברו מן", שבו הוא מנבא (בשיר שרובו תהילת העברית באנגלית: "ספיק אפ ד'ה לנגוויג' אוף ד'ה היברו מן") את ניצחון העברית בעולם בכלל, אבל כמה מבישים יכולים היוצרים שלנו להיות בפנייתם לאנגלית הבינלאומית.
וחשוב לזכור את אמירתו של ברי סחרוף, כי פעם, כשהיה צעיר, הוא חשב שאמריקה (כלומר, כל הזוהר והגדולה) היא באמריקה, עד שהבין שאמריקה היא כאן, בישראל ובעברית, וחזר לארץ מהגלות האמריקאית, ומאוחר יותר פנה, בין השאר, להלחין ולשיר יחד עם רע מוכיח את שירי אבן גבירול.
אז או–קיי, אל תבינו מה שסחרוף ובנאי ואתי אנקרי וכל שאר גדולי הזמר העברי מבינים, אבל לדרדר אותנו עד לפינה של פעם שלישית דורון מדלי באנגלית, וממש סמוך ליום העצמאות ה–70, זה כמעט להשניא את עצמנו על עצמנו.
לא מגיע לנו להתבאס כל כך. מישהו צריך להציל אותנו מעצמנו ברגע האחרון הזה. ייתכן שהדרך המהירה ביותר והיעילה ביותר עכשיו היא פנייה לבג"ץ מצד אחד היוצרים שנדחו בבקשה להוצאת צו מניעה. אסתר חיות, נשיאת העליון, שהייתה פעם כזכור בלהקה צבאית, תבין בוודאי את חומרת השערורייה.