בלהט פרשיות נתניהו, חמקה תחת הרדארים אחת ההתבטאויות המוזרות שיצאו אי־פעם מפיו של נשיא אמריקאי. מוקף עדת עיתונאים וכשלצדו ראש ממשלת ישראל, השיב דונלד טראמפ ביום שני השבוע על שאלת עיתונאי, מתי יציג את תוכנית השלום שלו בערוץ הפלסטיני. טראמפ אמר בין השאר: "הקושי הגדול ביותר שאיש לא הצליח לעקוף במשך 25 שנה הוא ירושלים. אנו הצלחנו. הסרנו אותה מן השולחן, אז הדבר מעניק לנו הזדמנות אמיתית לשלום".
אז ככה, בתום מאה שנות סכסוך, נשיא ארה"ב הוא הראשון שמצא את הפתרון האידיאלי לסוגיית ירושלים: להזיז אותה הצדה, ובכך לקדם את שלום הקבע. איש לא שאל את הפלסטינים לדעתם, שהרי ברור שאם טראמפ מסיט את ירושלים מהשולחן, הם יקבלו את הצעתו באופן אוטומטי. זה יכול היה להיות מצחיק מאוד, אלמלא היה מדובר בחיי אדם.
בעוד חודשיים תחגוג ישראל 70 שנות עצמאות, וטראמפ עשוי להיות אורח הכבוד. במפגש עם העיתונאים הוא הוסיף כי ייתכן שיבוא לחנוך את השגרירות בירושלים. אנחנו, הישראלים, נחגוג את המעמד ברוב עם, אבל בצד הפלסטיני יתמלאו עלבון והשפלה. מבחינתם, וושינגטון לא רק תכיר בזכותה של ישראל על ירושלים, אלא גם תפעל בניגוד להסכמתם וללא תמורה, אף אם סמלית. מעולם לא היה הדו־שיח שמתנהל כאן בין חירשים מפותח כל כך. בזמן שבו הרשות מכריזה על קריסת התיווך האמריקאי בתהליך המדיני, אומר הנשיא כי סוגיית הליבה נפתרה ולכן הסיכוי לשלום גבר. ביקורו הצפוי של טראמפ, הלשון הבוטחת שבפיו, השמחה שתבוא - כולם מחממים את הלב. אבל הם שיח ישראלי פנימי.
תחושות ההשפלה של פלסטינים היו מניע מרכזי בסדרת התפרצויות דמים שאירעו בעשורים האחרונים. עלבונם אינו נושא לכתבה עסיסית, בטח לא לכותרות שמנות. ההשפלה מולידה חרפה. חרפה מבקשת להימחק. אחת הדרכים למחוק חרפה היא לתת לה ביטוי. אם נרצה ואם לא, העלבון הפלסטיני כבד ומתמשך, ולעתים אינו בר כיבוש. והוא מנוע אכזר של יצרים.
גזירת הסרט בשגרירות ארה"ב בירושלים עלולה לזרוע תחושות השפלה אצל הפלסטינים ולהניעם לרצות במחיקתה. צירוף הנסיבות שיתלווה אליה מדאיג. כפי שכתבתי כאן לפני שבוע, אבו מאזן לקה בסרטן, ובריאותו התערערה. כוחו תש, ואין לדעת עד כמה יוכל להירתם לכיבוי האש, אם תתלקח. האיש הקרוב ביותר אליו, ראש המודיעין הכללי מאג'ד פרג', לקה אף הוא בלבו, ונזקק להשתלת קוצב לב. שניהם יחד, וכל אחד לחוד, רואים באלימות סכנה ליציבות האזור, והם שיחקו תפקיד מרכזי בשבירת גל הסכינאות שהשתולל כאן לפני שנתיים וחצי. אין זה אומר ששניהם לא יוכלו לתפקד בחודשים הקרובים, אבל בעתות חירום דרושים מנהיגים במלוא אונם, ולא כאלה המבלים לילות כימים בטיפולים מצילי חיים.
רימון יד באריזה
לכך יש להוסיף את פרישתו מתפקידו, ב־1 במאי, של מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף יואב (פולי) מרדכי. מרדכי הוא דמות מרכזית בכל הקשור למגע בין ישראל לפלסטינים. לא רק בגלל תפקידו הרשמי כשליט הצבאי על הגדה ועל עזה, אלא בשל נכסיו האישיים. הוא בעל ידע, ניסיון וקשרים שנצברו במשך שלושה עשורים, שאליהם מצטרף כושר פיענוח והבנה של החברה הפלסטינית על שכבותיה, וכן יכולת גבוהה לכונן יחסי אמון עם בני שיח ערבים. הוא דמות מייצבת ברגעי שגרה, ויותר מכך בעתות משבר.
השבוע נרמז מספסלי הקואליציה על אפשרות שהבחירות יוקדמו לחודש יוני. אם כך יקרה, ביקורו של טראמפ יהפוך לא רק למפגן של פטריוטיות ישראלית על חשבון הפלסטינים, אלא גם ישמש לתעמולת הבחירות של הליכוד. מערכת הבחירות הזו תהיה מתוחה מאוד. הוסיפו לכך את חקירות ראש הממשלה, וקיבלתם רימון יד באריזה דקורטיבית.
הציבור נוטה לתת לקציני מודיעין, לחוקרים באקדמיה ולעיתונאים אשראי כשל נביאים. רבים חושבים שביכולתנו להצביע על הרגע שבו תפרוץ המלחמה. אלא שהתנגשות אלימה היא תבשיל שנרקח מאוסף של גורמים נפיצים, חלקם סמויים מהעין, אחרים מקריים, שהתלכדו יחד בזמן ובמקום שבו פגש בהם הגפרור. אין זה מסמכותם של מעריכים לחזות פרוץ התנגשות אלימה, ואין זה ביכולתם. אבל הם בהחלט יכולים להצביע על תנאים ונסיבות שעלולים להוליד מהלך כלשהו או אירוע נפיץ.
אי אפשר לומר אם במאי יפרצו מהומות דמים בין ישראל לפלסטינים, אבל אם אוסף הנסיבות שתוארו לעיל אכן ישרור, בהחלט אפשר לומר כי נוצרו תנאים לעימות אלים.
קושנר יסדר?
ואיך אפשר בלי העיקר, הלא הוא תוכנית השלום. מעניין היה לראות השבוע בעיתונות הערבית את ההדלפות השונות המייחסות לצדדים התקדמות בתוכנית. טראמפ כינה אותה "עסקת המאה", וחשב שאפשר להגיע לשלום בתוך כמה חודשים. שנה וחודשיים מכניסתו לתפקיד, נופחת יוזמת השלום האמריקאית את נשמתה לנגד עינינו, וזאת מבלי שיוכרז על כך בפומבי.
בחודשים האחרונים כתבתי כאן באריכות על הידרדרות היחסים בין הבית הלבן למוקטעה. זה התחיל בבחירתו של בחורצ'יק צעיר וחסר ניסיון, ג'ארד קושנר, לתפקיד ראש צוות השלום האמריקאי, כי רצה הגורל והוא חתנו של נשיא ארה"ב. ראש הצוות הפלסטיני, סאיב עריקאת, סלד ממנו מן הרגע הראשון וראה במינויו עלבון. זה נמשך בביקורי הצוות האמריקאי במוקטעה, שלעתים התגלגלו לכדי צעקות הדדיות והאשמות כי באו בשליחות נתניהו.
בתווך הקפיא טראמפ את הסיוע הכלכלי לרשות ואת התקציב לאונר"א, ויצא בהכרזה הידועה על מעמד ירושלים ושגרירותו בה. כאשר גילו אבו מאזן ועריקאת כי טראמפ מתכוון להציע להם מדינה שבירתה איננה ירושלים, ללא פינוי גושי ההתיישבות הגדולים, הם החליטו, לראשונה מאז כינון הרשות, לוותר על המתווך האמריקאי. לפני חודשיים, כשאמר אבו מאזן לטראמפ "יחרב ביתכ", הוא ביקש למעשה לפוצץ את השיחות ולמנוע את הצגת תוכנית השלום המיועדת.
באחרונה מתברר כי האמריקאים קלטו את המסר. בשבועות האחרונים הם הלכו והשלימו עם הדעה שאין כל תוחלת לשיחות שלום באווירה כזו בין ישראל לפלסטינים. לפיכך הקפיא למעשה צוות השלום האמריקאי, בראשות קושנר ושותפו ג'ייסון גרינבלט, את יוזמת השלום שלשמה מונו.
2018 לא תהיה שנה של שלום ולא של פריצת דרך. ישראל והפלסטינים מפולגים כל אחד בתוכו פנימה, שני המנהיגים במצב נבצרות מדינית, מי בשל מצבו הבריאותי ומי בשל חקירותיו, ולמתווך הוציא אחד הצדדים כרטיס אדום. כדי שלא להודות בכישלון, יעשו כל הצדדים קולות של התמדה וישיבה על המדוכה, אבל בפועל, "עסקת המאה" נשלחה להקפאת ביציות מחשש להפריה כושלת. כשיבשילו התנאים מחדש, אם בכלל, יישלפו המסמכים מן המגירה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל
[email protected]