שנה שלמה של התעללות נדחסה לתוך רגע אחד מזוקק ביום שלישי השבוע. מטען חבלה התפוצץ על נתיב נסיעתה של שיירה רמת דרג שהגיעה מרמאללה לעזה. בראשה ישבו ראש המודיעין הכללי הפלסטיני, מאג'ד פרג', האיש הבכיר ביותר בסביבתו של אבו מאזן, בעל בריתם של ארגוני המודיעין החשובים במערב. במכונית סמוכה נח ראמי חמדאללה, ראש הממשלה הפלסטיני.
השאלה מי הניח את המטען ומי הפעיל אותו פחות חשובה. קרוב לוודאי שזהו פלג קטן, שביקש לבייש את חמאס בפני העולם כולו על קשיחותה כלפי מתנגדים, ולנקום בבכירי הרשות על הזלזול שלהם בתושבי עזה ובסבלם. שהרי הרשות, לו רצתה, יכלה לעשות הרבה יותר בראותה את הרצועה שוקעת בביוב של עצמה.
לאורך השנה האחרונה שללו אבו מאזן ואנשיו מחמאס תקציבים, הפחיתו את מימון החשמל, סירבו להתפייס, והם עומדים בסירובם לקבל שליטה ממשלתית על הרצועה. השליטה הזו כוללת אחריות ביטחונית, אבל בעיקר היא מחייבת אותם לבצע עבודות שיקום ולהזרים מעט מזומנים, שתושבי הרצועה מחכים להם כחמצן. חמאס משוועת לתמיכה מצד אחיה ברמאללה. היא רצתה מאוד בביקור הזה, וציפתה משני הבכירים לבוא עם בשורות.
אז מי התעלל במי ומדוע? גנרל פרג', שידע מהרגע הראשון כי חמאס הייתה קורבן של ניסיון הפיגוע, ולא היוזמת שלו, התאושש מהר. דקות אחרי שנחלץ מהשיירה, יצא למצלמות (ברגע נדיר) והטיח במארחיו האשמות. "מי ששולט בשטח הוא האחראי לביטחון", אמר. מיד אחריו החלו ראשי הרשות להשמיע זמירות דומות. כמו ישראל, הם הטילו על חמאס את האחריות לפיצוץ, ביודעם שידה איננה במעל. בערב הצטרף אבו מאזן לחגיגה, והאשים מפורשות את חמאס במעשה הנפשע, כדבריו.
בחמאס התפתלו באי־נוחות. תחילה גינו את מבצעי הפיגוע, יהיו אשר יהיו. אחר כך הביעו פליאה על המתקפה המתוזמרת מרמאללה. הם שמרו על איפוק ולא נגררו לפולמוס, במידה רבה הודות למאמצי ריסון מצריים. לא לציטוט, הם לא חדלו לקלל את הרשות. אפשר להבינם במקרה זה: המתקפה של בכירי הרשות הייתה מתוכננת, מזוקקת, ובסיסה רעוע. מטרתה להשחיר את חמאס, להראותה כחורשת מזימות, כמי שביד אחת מגישה קפה, וביד השני אקדח. מה שלא עשה הפיצוץ עצמו, שנועד להציג את חמאס כנטולת שליטה בשטח, עשו פרג' ולהקתו במילותיהם.
אנחנו, הישראלים, נוהגים לאחל לשני הצדדים הצלחה. כדאי להקשיב לקריאות המצוקה של ראשי חמאס, שהלכו ותכפו בחודשים האחרונים. קריאות המתריעות לא רק מקריסת הפיוס (המצוי בגוויעה ולמעשה מוחזק בהנשמה מלאכותית), אלא מקריסה של שלטונם. איש לא רוצה בקריסה הזו, גם לא ישראל. היחידים שירוויחו ממנה הם אלף האסירים הסלפים שמחזיקה חמאס בבתי הכלא שלה, ואחיהם בדאע"ש סיני. היא עלולה להצמיח שתי רעות: התמוטטות הומניטרית, שתהפוך את הרצועה לאזור מוכה אסון ותיאלץ את ישראל להתערב לטובתה, או התקוממות אין ברירה של אזרחים, שתשטוף את שלטון חמאס ותיגרר למהומות דמים בגבול.
המושיע מבגדאד
בעוד חודשיים יתקיימו בחירות לפרלמנט העיראקי. עבור רוב הישראלים הסיפור הזה זניח, וספק אם יסוקר בחדשות השוטפות. למרות זאת, יש סיבות טובות להתעניין במתרחש בבגדאד. אחת מהן היא ראש הממשלה המכהן, חיידר אל־עבאדי. אם יתגשמו רוב ההערכות, ינצח גוש המפלגות בראשותו ברוב
סוחף. העולם הערבי מתחיל לגלות את האיש הזה, והגיע הזמן שגם אנחנו נכירו.
עבאדי (65), מהנדס חשמל ממוצא שיעי, בילה כמעט שלושה עשורים מחייו בבריטניה, כגולה בימי שלטון סדאם. הוא אזרח בריטי, בעל תפיסה מערבית לניהול מדינה. תדמיתו הציבורית נקייה, ובעמל רב הוא פועל להביס את השחיתות. בנאומיו לא תמצאו מרכיבים דתיים ולא ססמאות הלקוחות מכתבי הקודש. כהונתו הראשונה הייתה רצופה הצלחות. אחרי נפילת מחירי הנפט, איימה הכלכלה העיראקית להתערער. עבאדי נקט סדרת מהלכים ובלם את קריסתה. בהנהגתו טוהרה עיראק כמעט לגמרי מדאע"ש, אומנם בעזרת סיוע חוץ נכבד. מי זוכר כי לפני שלוש שנים וחצי עוד ביקש דאע"ש לכבוש את בגדאד.
באחרונה דילג עבאדי גם על משאל העם הכורדי לעצמאות. השאלה הכורדית היא אתגר נפיץ. סדאם התמודד עמה בחרב ובגז חרדל. יורשיו הרימו ידיים. המנהיג הכורדי, מסעוד ברזאני, קיים את המשאל בספטמבר 2017 וגרף 92% תמיכה לרעיון העצמאות בקרב עמו. עבאדי הבין כי המשאל ההוא היה מהלך אסטרטגי שנועד ללחוץ על ממשלתו ולאיים בהיפרדות. הוא החליט לחנוק את ברזאני. מבגדאד נשלחו כוחות צבא אל החבל והשיבו לידיה את השליטה על חלק ממתקני הנפט. הוא אסר על חברת התעופה הלאומית לטוס לשם (השבוע הסיר את האיסור), וסגר (בתיאום עם ארדואן) את מעברי הגבול מכורדיסטן לטורקיה. זמן רב קודם לכן מנע מהחבל הכורדי את חלקו היחסי בתקציב, כי ברזאני מכר נפט באופן עצמאי וללא פיקוח ממשלתי. המסע לסיכול ההצלחה הכורדית הוכתר בהצלחה. ברזאני נאלץ להתקפל, וביטל בדיעבד את משאל העם ותוצאתו.
איראן מנסה כל העת לכרסם בסמכותו, אבל עבאדי נעמד מולה על רגליו האחוריות. בזכותו מתקשים האיראנים להטיל את מלוא כובד משקלם על בגדאד, כפי שהיו רוצים. טהרן אומנם מכנה אותו "סוכן אמריקאי", אבל הציבור העיראקי ברובו סולד מן ההשפעה האיראנית ומעודד כל מי שנלחם נגדה. כשהוא נתמך בידי ארה"ב ובריטניה, ונהנה מאחווה ירדנית, פתח עבאדי באחרונה גם ערוץ ישיר לארמון המלוכה הסעודי.
המקרה הכורדי היה מבחינתו הימור. איש לא יכול היה להבטיח כי מסעוד ברזאני, המנהיג העיקש, יורה לאנשיו לקבל את מרות הצבא העיראקי ולא להתנגד לחייליו בכוח. השבוע הימר עבאדי פעם נוספת. לאחר תקופה ארוכה של משאים ומתנים הוא שילב את המיליציות השיעיות בצבא הסדיר. ארבע מיליציות, זרועה הארוכה של איראן, יקבלו מעתה משכורות ממנו ולא ממשמרות המהפכה בטהרן.
בבגדאד יש הסבורים כי מיליציות "הגיוס העממי", זה השם שלהן, יהיו גיס חמישי, ידידי איראן בתוך הצבא. עבאדי בונה על כך שברבות הימים הן יגלו נאמנות למי שמשלם להן ולא למי שהקימן. הוא ידע שיהיה קשה, אבל ספק אם חזה עד כמה. יומיים בלבד אחרי החתימה על ההסכם, ביצעו שליחי איראן ניסיון התנקשות בשיירתו בעיר סאמרא. הם לא ידעו שהוא לא היה שם.
טהרן נוכחה כי הדרך היחידה להסיט את אל־עבאדי מהדרך היא לפעול נגדו בדרכים אלימות. בחיים הפוליטיים ובקלפיות הוא מנצח. ביום הבחירות, 12 במאי, צפוי אל־עבאדי לרשום ניצחון נאה, וגם שיעור השתתפות נכבד, כיאה לדמוקרטיות. השאלה היא אם יגיע אליו בריא ושלם.
טרגדיה בים עזה
הוריו של הדר גולדין, קצין שמסר את נפשו בשליחות צה"ל במלחמת צוק איתן, עתרו לבג"ץ בבקשה לעכב את השבת גופתו של הדייג איסמאעיל אבו ריאלה
למשפחתו בעזה. אבו ריאלה, בן 18, נפגע בשוגג ואחר כך מת מפצעיו מאש חיל הים. ישראל נוטה לעכב החזרת גופות פלסטינים, אם הלווייתם מסתמנת
כפסטיבל. בג"ץ נעתר לדרישת המשפחה עד לקיום דיון עקרוני בסוגיות האלה. השבת הגופה עוכבה שבוע, והוחזרה למשפחתו שלשום.
ברצועה בטוחים כי אבו ריאלה הוצא להורג, אבל האמת רחוקה מכך. באותו יום ראשון, 25 בפברואר, נמנה הנער עם צוות בן עשרה דייגים, שיצאו למשימתם בים הפתוח. כנראה לא בטעות, חצתה סירתם את הגבול הימי עם ישראל. כשקרבה אליהם ספינת חיל הים, הם החלו להשליך לעברה אבנים, מוטות ברזל ושאר ירקות. חיילי הספינה מצווים לאיפוק, אבל תמיד קיים סיכוי כי המופע שלפניהם הוא הסחה לקראת פיגוע. כשמתקרב איום כזה, ההנחיה היא לירות לעבר המנוע ולהשבית את הספינה.
אבו ריאלה שמע את קולות הירי ומיהר לתפוס מחסה. היכן חיפש אותו? בכוך שבו שכן המנוע, שם חשב כי יהיה מוגן מפני כדורים. רסיס פגע בו והרגו. מפקדי הספינה נוכחו בכך, הפסיקו את האש וקפצו על סירת הדייגים. הם ביצעו בו החייאה, הובילו אותו לספינה ופינו אותו באמבולנס לבית החולים ברזילי. מאמצי ההצלה לא צלחו.
כל השותפים לפרשה הם קורבנותיה. אבו ריאלה לא היה ראוי למותו. נפילת הדר גולדין ומה שבא אחריה היא טרגדיה וכתם על הישראליות. גם לוחמי חיל הים יצאו אומנם בלא פגע, אבל נפשם בוודאי ניזוקה. אין מוסר השכל בסיפור הזה. רק מסקנות עצובות.