תמיד חשתי אי נוחות מהספדים בסגנון המנוח ואני, ברגעים של אבל ישנם כאלו הרואים את עצמם במרכז ומספרים על עצמם אגב הנפטר, ובכל זאת, אני דומע וכותב על אבי אבי, רכב ישראל ופרשיו, הרב אביחי רונצקי, זכר צדיק וקדוש לברכה.
שבת בצהריים, אני בקורס קצינים וסוגרים שבת בשזפון כחלק מתרגיל רב חילי של שבועיים, סיכום קורס. אחרי סעודת שבת ניגש לבית הכנסת עם חבר לצוות ויושבים לפתוח ספר ולהגביה מבט לדקות מספר. לפתע מסאז' בגב, ידיים חזקות מעסות את כתפיי, אני מבסוט מסתובב לראות מי הצדיק ולתדהמתי לא אחר מהרב הראשי לצה"ל, הרב רונצקי. אני נעמד.
"שב שב הוא אומר לי, תנוח, ובכלל למה אתם לא ישנים עכשיו מנוחת צהריים, יש לכם תרגיל במוצ"ש". הסמקנו שנינו "שמע הרב, המצב הרוחני בטטה אתה יודע, צה"ל וזה". "ככה אתה אומר?!" עונה הרב ומתיישב, "תנו לי להסביר לכם דבר או שניים על קדושה וצה"ל".
במוצאי שבת החלפנו מספרים, "תזמין אותי לפלוגה שלך, אני אגיע!" אומר הרב ואני מהנהן בנימוס, כן כן בטח תגיע, לסתם פלוגה. והוא הגיע. לסתם פלוגה להעביר שיחה. המקום הנוסף בו נפגשנו דרך קבע הוא ביום הקדוש בשנה במקום הקדוש בעולם. יום הזכרון לחללי צה"ל בבית העלמין הצבאי.
מידי שנה, על קברו של אילן גבאי בקרית טבעון, הרב הראשי כבר לשעבר אבל בלב ובאחריות הוא מאד מאד בהווה. ענווה ונחישות, שתי מידות שלעתים נראות סותרות דרו אצל הרב בכפיפה אחת באופן מושלם. נדיר היה הרב, נדיר מאד. תחסר לנו הרב רונצקי, חזונך ודרכך בנו הרים והצמיחו פירות ובהם תהיה נחמתנו.