בחירתו של א־סיסי

איש לא הופתע מהודעת ועדת הבחירות העליונה של מצרים. הנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי גרף 97.08% מקולות הבוחרים, וזכה לכהונה שנייה בארמון הנשיאות. יריבו, מוסא מוסטפא מוסא, נותר מאחור עם פחות מ־3%. הוועדה הודיעה כי 41% מבעלי זכות ההצבעה הלכו לקלפיות.

לכאורה, כמו התחזית. למועמד הפלמוני לא היה סיכוי מול הנשיא המכהן. א־סיסי מוכר וידוע לציבור, ומאחוריו גדודי עוזרים ותומכים, הצבא ומערכת הביטחון. בחמש שנות שלטון הוא הצליח לצבור ניסיון וידע בניהול ענייני המדינה, שבכוחם להקל מאוד על הבוחר בבואו להחליט. מוסא, מהנדס בניין ופוליטיקאי ממפלגה שמעטים מכירים, מצויד ברגש פטריוטי והרבה רצון טוב, אבל נעדר כל נכסים.

המציאות מאחורי הקלעים הרבה יותר מסובכת. מוסא גויס על ידי אנשי הקמפיין של א־סיסי והסכים לרוץ מולו שעות בודדות בלבד לפני סגירת ההרשמה. מראש הוא לא בא להתמודד. תפקידו היה לסייע ביצירת מצג של פלורליזם, ולהפסיד. ועדת הבחירות העליונה מורכבת מנציגי מערכת השפיטה. במצרים לא נהוגה הפרדת רשויות. השופטים, התביעה וגם המשטרה, כפופים לארמון הנשיאות ולגורמי הביטחון. את שיאמרו להם, יעשו.

ייתכן שהתוצאה שפורסמה מייצגת את עמדת הציבור. הגיוני שרוב מוחץ ייתן את קולו לא־סיסי. שהרי מי ירצה נשיא חסר ניסיון שהציבור אינו יודע עליו דבר. אבל סימני השאלה מונחים במקום אחר. למשל, במועמדים רציניים שנפסלו בתואנות שונות, כמו למשל אחמד שפיק, ראש הממשלה ומפקד חיל האוויר לשעבר. שפיק עשוי מחומרים המכשירים אותו להנהיג, ומצויד בניסיון שלטוני בר־תוקף. או מפקד הצבא לשעבר, סאמי ענאן, שאותו הדיח א־סיסי מתפקידו הרם לפני שש שנים, ומאז שניהם צהובים זה לזה. ערב הבחירות, נתפר לענאן תיק פלילי על זיוף מסמכים, ושפיק נסוג ביוזמתו, בעקבות לחצים מאחורי הקלעים.

הבעיה השנייה היא שיעור ההשתתפות שפורסם. על פי ועדת הבחירות, 41% (כ־24 מיליון מצביעים) הלכו לקלפי. שיעור ההשתתפות הוא עדות לא רק למידת האמון שרוחש הציבור בבחירות, אלא חותמת כשרות למשטר. לו הייתה הוועדה מפרסמת נתון צנוע יותר, כזה שנע בין 10% ל־15%, היו מבקריו של א־סיסי מחוץ ומבית עולים להתקפה. לאורך כל שנות הכהונה היו מטיחים בו כי נבחר בשיעור זעום של מצביעים, ולכן הלגיטימציה שלו מוטלת בספק. בין כך ובין כך, רבים מפקפקים באמות המידה האתיות של המשטר. אבל כשהשיעור הוא 41%, יכולים א־סיסי ואנשיו להגיד לעולם, כי העם חפץ במלכותו.

הציבור המצרי אינו עדר שוטה. הוא יודע את כל זה. הוא גם ראה מי האנשים שפקדו את הקלפיות. רובם עובדי מערכת הביטחון ופקידי ממשלה ובני משפחותיהם. אבל לממשל המצרי לא היו הרבה אפשרויות בבואו לבחור כיצד לנהל את בחירות, אם בכלל. שתי החלופות האחרות שניצבו בפניו היו גרועות יותר. האחת, לקיים הליך חופשי לגמרי ברוח הדמוקרטיות המערביות. במקרה הזה, מתמודדים מכל פינה היו נחפזים להתמודד. נציגי זרמים ומפלגות, אנשי האליטות העסקיות והפוליטיות, ומועמדים עצמאים. אחד מהם - מן הסתם, מועמדו של המחנה המאורגן והחזק ביותר - עשוי היה לכבוש את הכס ולהדיח את הנשיא המכהן בעודו שרוי בעיצומו של מסע לחלץ את מצרים מסכנה קיומית. האפשרות השנייה הפוכה. השתלטות של א־סיסי על השלטון ללא הגבלת שנים ובלי בחירות, בדומה למה שעשה אבו מאזן.

א־סיסי בחר באפשרות השלישית, והחליט להעניק לציבור קצת מכל דבר. מעט מן הדמוקרטיה, מעט מיד הברזל, קצת מרוח השלטון הישן. בבחירה הזו יש משהו שמכווץ את הלב. בחירה של מבוגר אחראי, שיודע שהחלטתו איננה פופולרית, והיא עלולה להמיט עליו לעג וגיחוך, אבל היא הטובה מבין השלוש לעתידה של ארצו וליציבותה. א־סיסי מודע טוב מנתיניו וממתנגדיו לשלל בעיותיה של מצרים. בסתר לבו הוא יודע מה שידעו גם קודמיו, כי בעיות אלה תמיד היו גדולות על מנהיגיה. אבל הוא מנסה להרוויח זמן. לייצב את הספינה, ובינתיים לסתום את החורים בירכתיה. אם יעגון בנמל ויזמין כאלה שמשתוקקים אבל לא הוכשרו לכך לנווט אותה, היא עלולה לטבוע.

השבוע ראינו בישראל כיצד זעפו של ציבור גורם למנהיג להתקפל בתוך שעות מהחלטתו. באורח מקרה זה אירע ביום שבו הוכרזו תוצאות הבחירות בקהיר. ראש הממשלה הודיע על ביטול הכוונה לגרש את מבקשי המקלט. מימין החלו להישמע נהמות זעם. עוד באותו ערב נתניהו חזר בו. קחו את הלחץ הרגעי אבל הסוער שהופעל עליו, ונסו לדמיין כיצד נראה מכבש לחצים על מנהיג במדינה שבה האוכלוסייה גדולה פי 12. הוסיפו לזה כלכלה מעורערת, שיעורי אבטלה בשמיים ואמון ירוד של הציבור בממשל. מה שתקבלו הוא החיה הנוהמת הרובצת על כתפו של נשיא מצרים בבואו לקבל החלטה חשובה. עכשיו חשבו מה הייתם עושים במקום א־סיסי בשאלת הבחירות לנשיאות.

ארור המן

מלכה בפועל של סעודיה, יורש העצר מוחמד בן סלמאן, יצא למסע ברחבי ארה"ב, שבמהלכו העניק ראיון לג'פרי גולדברג, עורך מגזין "האטלנטיק". בראיון אמר הנסיך בן ה־32 על המנהיג העליון של איראן, עלי חמנאי, כי לידו היטלר נראה קטן. "יש אינטרסים רבים שאנו חולקים עם ישראל", הוסיף וציין כי ליהודים זכות למדינה משלהם.

התבטאויות כאלה מפי מנהיגים ערבים תמיד חיממו את לבנו. עכשיו ברור שלא רק זהות אינטרסים יש בין ריאד לירושלים, אלא אולי גם תיאום מסרים. עד שבא הנסיך הסעודי, רק מדינה אחת טענה באזור מפורשות כי לישראל זכות להתקיים, והתייחסה לאיראנים כאל נאצים. שמה ישראל. מדינות אחרות ראו באיראן אויב, ואם הכירו בזכות ישראל להתקיים, הן לא ביטאו זאת בצורה מפורשת שיש בה נימה של חמימות והזדהות.

תמיד טוב לצרף מדינות חזקות לרשימת בעלות בריתך. ישראל באה בברית חשאית עם משטרים כאלה כבר בימי מלך מרוקו, חסן השני. המילים היפות של מוחמד בן סלמאן הן ליטוף לאגו, אבל הן לא מעידות על כוונה לפתוח את שערי סעודיה בפני ישראלים, או להעניק אור ירוק לביקוריהם בתל אביב. שנאת האחר מאחדת את סעודיה עם ישראל, ולאו דווקא רצונה ביחסים עם המדינה היהודית. לך תדע, אם משטר האייתוללות יקרוס, עוד עלולה ריאד להיזכר מי הייתה עבורה ישראל באמת.

שלח את עמם

בלהט אירועי סוף השבוע ברצועה חמקה מתשומת הלב ברכת החג שנשלחה מרמאללה לרגל פסח. מוחמד אל־מדני, ראש הוועדה למגע עם החברה הישראלית בלשכת אבו מאזן, איחל חג שמח לישראלים ולעם היהודי. "ההנהגה והעם הפלסטיני מושיטים לכם יד לשלום, בתקווה לשיתוף פעולה בהקדם כדי להסיר את חומות האיבה", נכתב בהודעה, שנוסחה בעברית. "אנו מאמינים כי חג החירות צריך להעניק השראה לתיקון העולם, ברוח הקריאה 'שלח את עמנו'". אל־מדני פעל בשליחות אבו מאזן ובידיעתו.

יהיה מעניין לראות אם ממשלת ישראל תגיב באותו מטבע. כלפי הנהגת הרשות, או כלפי האוכלוסייה הפלסטינית השכנה. היא לא צריכה ללכת רחוק. באמצע מאי (היום המדויק טרם נקבע) יחל חודש רמדאן.

הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל