היה מעורר השתאות לעקוב במשך השבוע אחר מכונת ההסברה של המשטר הסורי בעקבות התקפת הטילים על בסיסיו אור ליום שבת. בשאר אסד לא העז לאיים. הוא ידע שיש דבר יפה מהאיומים, הלא הוא התוכחה. וכך יצאו דובריו הנאמנים ושרו במקהלה כי המשטר איננו אלא קורבן, ומה פתאום לראות בו תליין. יש מנוולים בסיפור הזה, טענו אנשיו, והם המורדים עצמם, שהשליכו את הרעל וחנקו למוות את המסכנים בדומא.
אם זה לא היה עצוב, זה היה מצחיק. אבל לאסד לא אכפת מה נחשוב אנחנו. הטיעון הזה הוא קו ההגנה שלו מפני סנקציה בינלאומית. בית המשפט בהאג, מועצת הביטחון של האו"ם וממשלות נשכניות ישמחו מאוד לקבל ממנו בדל הודאה בפשע. אבל האריה מדמשק לא ישאג באוזניהם. ספק אם יצייץ.
אחרי ששכנע אותנו כי הוא המסכן בכל הסיפור, ומצא את הפושע האמיתי, התפנה בשאר לסמן גם את העבריינים הקטנים. שלוש המדינות שתקפו את בסיסיו, טען, פעלו בניגוד לחוק הבינלאומי. אף לא גוף אחד בעל סמכות, בראשם מועצת הביטחון של האו"ם, אישר את התקיפה.
ואם חשבתם שצבאנו רופס, המשיך אסד, הרי ההוכחה הסותרת. בידנו מערכות מתקדמות של הגנה אווירית, והן אפילו הפילו חלק מהטילים המתקדמים של המדינות התוקפות. אומנם, ההסברה הסורית לא הראתה אף טיל שיוט שהופל, אבל זהו בדיוק שם המשחק בשכונתנו. לא חשוב מה קרה, חשוב מה תגיד. את דעת הקהל יעצבו הדימויים ולא העובדות, ובהתנהלות נכונה אפשר לנסחה בצורה נוחה לבעליה. ואם מישהו במערב לא יאהב את זה, שישתה ממי הים של לאד'קיה.
השנים הוכיחו כי אסד פעל היטב כשדבק בדף המסרים הזה. לו נהג אחרת, והודה בפשעים, ייתכן שלא היה איתנו היום. קרוב לוודאי שמילט את עצמו מאסון כשסירב להודות באחריותו לרצח המוני בגז. באביב 2011, בשלביה המוקדמים של המלחמה, הבין אסד מיד שאם הוא יגלה רכרוכיות, יתכופף או יתפתה לפתרונות פוליטיים, יעודד את המעצמות להפילו. משום כך החליט לאמץ את ברירת שמשון. כאשר ידע צבאו על כוח מורדים המסתתר בתוך מבנה מגורים, מחק את כולו. כך נולדו מעשי הטבח הידועים לשמצה, אבל כך גם הלכו המורדים והתמעטו. אם היה מאמץ את טוהר הנשק, כפי שציפו ממנו בבתי הקפה של פריז, היה ראשו משתלשל מזמן מהעמוד הגבוה בדמשק.
סיפור הישרדותו של אסד במלחמה הזו מוכיח כי הקשיחות היא שכפ"ץ. נכון שהיה לו מזל גדול, וידידיו התגייסו להצילו, אבל ההחלטה להשיב מלחמת חורמה עד לניצחון התקבלה בארמון הנשיאות בדמשק. הרוסים, האיראנים, חיזבאללה ואחרים היו אלה שהוציאו אותה לפועל ביחד עם צבאו. אסד ואנשיו מכירים את המציאות טוב מאיתנו, המערביים. הם יודעים כי בשכונה הזו, האכזריות משתלמת.
כשצריך, מקללים
בימים הטובים, עוד לפני שמצא את עצמו שולח את טייסיו להרעיל משפחות חפות מפשע, היו לאסד יומרות לשמש מגדלור תרבותי. הוא הכריז על דמשק "בירת התרבות הערבית", ופתח בסדרת אירועים ופסטיבלים שעודדו את העיסוק בשפה הערבית. אבל אז פתחו עליו שכניו במלחמת אין ברירה, ודמשק נחפזה להמיר את כוח ההיגיון בהגיון הכוח.
המנהיגים הסורים (כמו העיראקים) תמיד ידעו ללהג בשפה גבוהה, לכן אין זה מפתיע שברגעי הדחק הגדולים ביותר ידעו דובריה להשתמש בשפה קולעת. שני ביטויים מעניינים הולידה השבת האחרונה בפי הדוברים הסורים. הראשון הוא "התוקפנות המשולשת". מי שבקיא מעט בעברו של האזור ומלחמותיו, יידע לזהות את מקורו. כך כינה נשיא מצרים גמאל עבד אל־נאצר את מבצע קדש בשנת 1956. צבאות ישראל, בריטניה וצרפת הטילו עליו מצור אחרי שהלאים את תעלת סואץ. גם אז היה זה משטר ערבי גאה שנחשף למתקפה מערבית, וגם באותם ימים טען הערבי, כי ארצו הייתה קורבן לתוקפנות אימפריאליסטית.
הביטוי השני יצא מפי שגרירה של סוריה באו"ם, ד"ר בשאר ג'עפרי. במוצאי שבת הוא הופיע בפני מועצת הביטחון והוכיח את שלוש המדינות התוקפות על המעשה. "קראו את אמנת האו"ם, ושם תמצאו כי תפקידכם להגן על הביטחון, ולא לטלטל את היציבות", אמר לנציגי ארה"ב, בריטניה וצרפת, ונופף מולן בעותקי האמנה. בסיום פנה למנהיגי קטאר, שהאיצו בטראמפ לתקוף. לשמה של הנסיכות הקדים את התואר "מַשְיַיחַ'ה", ביטוי שיסודו במילה שייח'.
משייח'ה היא השֵייח'ות, ההנהגה המורכבת משייח'ים. כפי שאמירות היא הנהגה של אמירים (נסיכים), וכפי שסולטאנות היא הגוף שבו מושלים סולטאנים. אלא שקטאר, בעיני עצמה, היא לא פחות ממדינה, וכאשר מישהו מתאר את הנהגתה כאוסף של נכבדים, הוא ממשיל אותה לחבורת זקנים יושבי אוהלים במדבר.
ויש סיבה נוספת לכך שבחר במילה הזאת. צלילה דומה לזה של המילה "מַשְחַ'חַ'ה", וכאן כבר מדובר בעלבון. משח'ח'ה היא לא פחות ולא יותר - בור שתן.
דוקטור בהזמנה
אם מחרתיים תהיו בקהיר, סעו לבקר את אנדרטת החייל האלמוני, שלמרגלותיה נרצח ונקבר הנשיא לשעבר אנואר סאדאת. מול קברו, לא הרחק מבימת הרצח, שוכנת אוניברסיטת אל־אזהר. בשעה 11:00 לפני הצהריים ייפתח במחלקה ללשון וספרות עברית דיון מעניין: הגברת יסמין מחמוד חמזה שוויקר תגן על עבודת התזה שלה. "מאפייני הביקורת הספרותית אצל יוסף אורן", זו כותרת העבודה. חמישה חוקרים ומרצים נכבדים, כולם מומחים לספרות עברית מאותה אוניברסיטה, יקשיבו וישמיעו הערות.
אורן, בן 78, הוא איש חינוך וחוקר ספרות פורה. מאחוריו 27 ספרי מחקר, שבהם קיבץ מאות מאמרים בנושא סיפורת וחינוך. הוא כתב, למשל, על הספרות כשופר פוליטי, על דמות הצבר בספרות העברית, על הרומן העברי בשנות האינתיפאדה, על מלחמת תש"ח בספרות העברית, ועל שלל היבטים ביצירה העברית לאורך המאה ה־20.
מכולם, בחרה שוויקר לחקור את ספרו "משבר ערכים בסיפורת הישראלית", שיצא לאור לפני 11 שנה. מדוע דווקא אותו מבין כולם? בגלל כותרתו. היא או מנחיה קיוו שאם חוקר ליברליסט ובעל שיעור קומה כמוהו חיפש מטען ערכי שלילי, קרוב לוודאי שמצא אותו. זו אינה בחירה מקרית. נדיר למצוא באקדמיה המצרית מחקרים שיציגו את ישראל והישראלים באור חיובי. מחקר כזה לא יתקבל מלכתחילה, ואם יתגבש לכלל נייר עבודה, הוא ייגנז ובעליו יינזף. בכל הקשור לתדמית ישראל, חוקרים, דקאנים וסטודנטים יודעים שמצופה מהם להביא את צדה האפל של הציונות.
המציאות הזו מעוררת מחשבה נוגה. לא על ישראל. היא, ברוך השם, חיה היטב עם הביקורת במצרים. המחשבה נוגעת למצרים עצמה, ויותר מזה לחברה המצרית. אם מדענים, שתפקידם לנסח את המחשבה, את השאלות הקשות, לשמש מצפן - אנוסים לייצר מסקנות לפי הזמנה, כיצד תתפתח החברה? מי יצמיח את האינטלקט?
רבים רואים באקדמיה מגדל שן, מבצר מבודד שאנשיו שקועים בספריהם יומם וליל, ואינם יודעים כיצד נראות הבריות שבחוץ. אבל האמת המשמחת היא שהאקדמיה, לו נהנתה מחירות מחשבה ויצירה, היא קרון שביכולתו לסחוב את החברה כולה. לחדש, לנדנד, להצביע על כשלים, להאיר את עיני השלטון ולהוציא מתוכה מנהיגים. אם העיתונות החופשית היא כלב השמירה של הדמוקרטיה, האקדמיה החופשית היא שומר הראש של המחשבה הבהירה. זו וגם זו, מוטב לא להעניק להן זריקת הרדמה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל