הפתרון לכאוס במגזר הבדואי: החלטה של הממשלה לאכוף את החוק

האירוע החמור ויוצא הדופן בכביש 40, שבו תועדו בדואים יורים ללא הבחנה מכלי נשק במהלך נסיעה די ארוכה, אמור להדיר שינה מעינינו. כך גם הסרטון הנוסף שבו נראו צעירים בדואים תוקפים כלי רכב באמצעות מוטות ברזל בצומת בנגב. התופעה מצביעה על תהליך מדאיג של עלייה באלימות ובפשיעה החמורה בקרב האוכלוסייה הבדואית בנגב.

בעבר השבטים הבדואיים היו הומוגניים ובעיקרם נודדים. כיום מדובר באוכלוסייה מעורבת, שחלק ניכר ממנה הוא תולדה של איחוד משפחות עם בני ובנות זוג פלסטינים מעזה ומשטחי יהודה ושומרון. התהליך הזה הביא איתו גם הקצנה דתית ולאומנית וגם חוסר תרבות של כיבוד החוק.

ההקצנה הדתית נראית בשטח: בשנות ה־70, עת כיהן אריאל שרון ז"ל כמפקד פיקוד הדרום, לא התאפשרה בנייתו של מסגד אחד בנגב. בשנת 2005 היו באזור כ־180 מסגדים, וכיום כל מי שרואה את הנגב ממעוף ציפור יכול להבחין בלמעלה מ־250 מסגדים, שרובם נבנו שלא כחוק. וזו עדיין לא המילה האחרונה.

על פי ההערכות, חיים בנגב כ־220 אלף בדואים, 60%־70% מהם מתגוררים ביישובים מוסדרים, שהגדול בהם הוא רהט. זו העיר הבדואית הגדולה ביותר בעולם, וחיים בה למעלה מ־60 אלף תושבים. רוב האוכלוסייה הבדואית שאינה מתגוררת ביישובים מוסדרים לא זוכה לאותם שירותי חינוך, בריאות ושירותים בסיסיים אחרים שהמדינה מעניקה לכל אחד מתושביה. ההזנחה המתמשכת לאורך השנים היא אחת הסיבות לעלייה ברמת הפשיעה ובהיקפיה.

נראה כי הזנחה זו נובעת מחוסר רצון של המדינה להתעמת בצורה חד־משמעית ונחושה עם הבנייה הבלתי חוקית ועם שאר התופעות שמתלוות לכך. בנוסף, ישנו צורך דחוף לטפל במקביל בכ־20 אלף שוהים בלתי חוקיים המצויים בתחומי הפזורה הבדואית.

# # #

בשנת 2005, כשהוא בסיום תהליך ההתנתקות מגוש קטיף, היה אמור ראש הממשלה שרון לקיים בלשכתו דיון למציאת פתרון נחוש ומהיר להעברת האוכלוסייה הבדואית כולה ליישובים מוסדרים. הדיון נקבע על רקע השתלטות הבדואים על אדמות השייכות למדינה באופן מוחלט.

באותה תקופה כיהנתי כמפקד המחוז הדרומי במשטרה. השר לביטחון הפנים גדעון עזרא ז"ל, שהכין את הדיון, שאל אותי מה אני מתכוון להגיד. אמרתי לו: "שרון לא מתכוון ברצינות לבצע את המהלך הזה". "אם תגיד את זה", אמר לי עזרא, "שרון יזרוק אותך מהחדר". הסברתי לו שאם שרון רציני בכוונותיו, עליו לקבוע מי יהיה אחראי על הביצוע, להציב לוחות זמנים ברורים ולדאוג שכל זה יתבצע כמו בהתנתקות מגוש קטיף. לצערי, הדיון המתוכנן לא התקיים, מאחר ששרון לקה אז באירוע המוחי הראשון.

התוכנית שהתכוונתי להציג בדיון הייתה הריסת המבנים הבלתי חוקיים ומתן אפשרות לבדואים לעבור בתוך חודשים ספורים ליישובים מוסדרים. בזמן זה הייתה קיימת תשתית לכ־25 יישובים, ולטעמי זה בהחלט הספיק לאכלוס כל האוכלוסייה הבדואית. קבעתי שמי שמתגורר בבית לא חוקי ולא ירצה לעבור ליישוב מוסדר, יפונה, ויצטרך לשלם את הוצאות הפינוי וההריסה. הליך הפינוי וההריסה היה אמור להתבצע בלוחות זמנים סבירים, והמסר היה שהמדינה כריבון צריכה להיות חזקה ולא לגלות רפיון ידיים.

חשוב היה להעביר את המסר שדין בנייה בלתי חוקית ביישוב לא חוקי בפזורה הבדואית בנגב הוא כדין בנייה בלתי חוקית בתל אביב, בכפר סבא, בבאר שבע ובאילת. ובנוסף להבהיר לאוכלוסייה הבדואית שיש לכבד את החוק. שכדי לקבל את הזכויות שמגיעות להם כאזרחי המדינה עליהם לבצע את החובות המוטלות עליהם בחוק, כמו כל אזרח אחר.

המסר הזה בא לפתור מצבים אבסורדיים, כמו זה שראינו במהלך מבצע צוק איתן. חלק מאוד קטן מקרב האוכלוסייה הבדואית משרת בצה"ל, והם נתקלים לעתים בעוינות מצד שכניהם. כאשר חיילים בדואים נהרגו בזמן הלחימה לא היה אפשר למצוא אימאם בדואי שיספיד אותם, זאת על אף שהאימאמים מקבלים משכורת מהמדינה.

# # #

כיהנתי כמפקד המחוז הדרומי במשטרה בשנים 2004־2009 וקיימתי שיחות רבות עם המנהיגות הבדואית האמיתית ושמעתי מהם עד כמה הם מוטרדים מהאלימות. באותם ימים ראש עיריית רהט, טלאל אל־קרינאווי, הוציא עשרות רבות של צווי הריסה לבתים לא חוקיים. הוא הבין שמי שמשתלט על הקרקע על חשבון מתנ"ס ובית ספר יביא לכך שיהיו פחות רופאים ומהנדסים.

החלטנו להיאבק בעבריינות בדואית, והפעילות הנחושה שלנו הביאה לירידה דרמטית בפשיעה במחוז הגדול במדינה בשיעור של 70%. על כך קיבלנו את אות ראש הממשלה להעצמה כלכלית.

אחד ממוקדי הפעילות המוגברת שלנו היה תופעת סחיטת דמי החסות מעסקים. בעמק שרה בבאר שבע, אחד מאזורי התעשייה הגדולים ביותר בארץ, אולצו רבים מבעלי המפעלים לשלם לבדואים דמי חסות באמתלה של דמי אבטחה. נוצר קשר של שתיקה. מהפחד בעלי המפעלים לא התלוננו, ולעבריינים שסחטו את דמי החסות היה כמובן אינטרס לשמור על שתיקה ולהמשיך את החגיגה.

הקמנו נקודת משטרה בעמק שרה, ולאחר הידברות ורכישת אמונם של בעלי העסקים לקחנו שוטרים ממשמר הגבול ומיחידות אחרות והלבשנו אותם כעובדים של חברות אבטחה. פינינו את כל המאבטחים הבדואים שהיו עד אז השומרים כביכול על המתחם. עם רדת החשיכה הגיעו עשרות מהם לאזור ונוצרו עימותים עם אנשינו. העבריינים הגיעו מעמק שרה לבית החולים או לכלא.

פעילות ממוקדת נוספת באותן שנים הייתה נגד תופעת ההשתלטות על קרקעות מדינה. כמפקד המחוז אמרו לי שבדואים זורעים מדי שנה חיטה על אדמות המדינה ואחרי כמה שנים הם הופכים לבעלים של הקרקע. אומנם המדינה מחכירה קרקעות לחקלאות במחיר סמלי, אבל המטרה שלהם לא הייתה חיסכון כספי. היעד היה להשתלט על הקרקע. הם המשיכו לגדל גידולים חקלאיים כדי לבוא לאחר כמה שנים לבית המשפט ולטעון שהם הבעלים החוקיים של הקרקעות.

עד שנת 2004 המדינה הייתה מתמודדת עם התופעה באמצעות ריסוס מהאוויר של קוטל עשבים שהיה משמיד את החיטה. אלא שבג"ץ קבע שתיתכן סכנה בריאותית ואסור לרסס. ב־2005 נפגשתי עם ראש שבט בדואי שהסביר לי שעלולה לפרוץ אלימות אם רק ננסה להחזיר את האדמות למדינה. לא נרתענו.

שלחנו עשרות טרקטורים שחרשו את השטחים שהבדואים השתלטו עליהם, תחת אבטחה של כ־500 שוטרים. ברגע שהמדינה הוכיחה נחישות, המנהיגות הבדואית הבינה שיש סוף־סוף בעל בית. אחרת היה נוצר כאוס.

גם כיום יש פתרון לכאוס ולפשיעה המתעצמת. זה יקרה בהחלטה של הממשלה להתחיל באכיפה ולהרוס את המבנים הבלתי חוקיים. ישנן כבר תוכניות מבצע מוכנות לפינוי היישובים הבדואיים הבלתי מוכרים, רק צריך לעשות בהן שימוש. ראינו שברגע שהמדינה החליטה לפנות אלפי אנשים מגוש קטיף בבתים שנבנו כחוק, היא הצליחה לעשות זאת. המדינה יודעת לעשות את זה כשהיא רוצה.

רק בישראל יכול להיות מצב שבו אדם מתהדר בתואר יו"ר מועצת הכפרים הבלתי חוקיים. מישהו יכול להעלות על דעתו שעבריין יציג עצמו בפומבי ובגאווה כראש משפחת פשע? הממשלה צריכה לקבל החלטה. הביצוע פשוט מאוד.

ניצב בדימוס אורי בר לב כיהן כראש המחוז הדרומי במשטרת ישראל