עד לא מזמן אפשר היה לקשור את הברית הלא פורמלית בין קוריאה הצפוני לאיראן לא רק בחיבור טכנולוגי, אלא בהיגד רעיוני שכולו אנטיתזה לעולם המערבי, המיוצג על ידי ארה"ב והעומד בראשה – הנשיא דונלד טראמפ.
אולם כעת נראה שייתכן שאיראן זלזלה בטראמפ וביכולתו לכופף את קוריאה הצפונית, שעד לא מזמן ערכה ניסויים גרעיניים בטילים בליסטיים והפגינה את כישוריה הטכנולוגיים. עתה, כשהנשיא האמריקאי הצליח להביא לאירוע היסטורי - פגישת נשיאי שתי הקוריאות - לאיראן אין ברירה אלא לחשב מסלול מחדש.
כפי שזה נראה עתה, טראמפ ירכב על גל ההצלחה מהמזרח כדי ללחוץ, בעיקר על מדינות אירופה וצרפת וגרמניה בראשן, כדי להביא לביטול ההסכם מ־2015 עם איראן. זאת כדי להביא ללחץ בינלאומי נוסף על טהרן ולכפות עליה סדר יום חדש, כאשר הפעם ארה"ב של טראמפ איננה אותה ארה"ב תחת אובמה, שאיפשר לאיראן להתל במעצמות ולקבוע מה היא רוצה שייכלל בהסכם הגרעין ומה לא.
טהרן מצידה יוצאת כעת מכליה על מנת להראות לנשיא ארה"ב שהיא אינה קוריאה הצפונית, ושהסנקציות שהוטלו על פיונגיאנג ושהביאו בסופו של יום לשינוי מדיניותה, לפחות נכון לעכשיו, לא יביאו את איראן לאותה המצב. איראן היא מדינה למודת סנקציות ולחצים בינלאומיים, ובניגוד לקוריאה הצפונית, יש לה ניסיון של ממש במשא ומתן מפרך וארוך כדי להשיג את יעדיה.
טהרן יודעת כי התמורות הכלכליות שהובטחו לעם עם הסרת הסנקציות ב־2015 לא מומשו ולא הביאו לשינוי משמעותי בתחושה הציבורית הכוללת. חששה של איראן כעת הוא כי חידוש הסנקציות יחריף את המצב הכלכלי במדינה ויביא אותה למצב של "תמות נפשי עם פלישתים".
עם זאת, הסבירות כי איראן תלך לגרסה המודרנית של "תמות נפשי עם פלישתים" היא נמוכה. המתחים והביקורת הפנימית מחד, ודריכות בישראל ובארה"ב מנגד, לא יאפשרו לטהרן לנוע במרחב ולעשות בו כבשלה.
מדיניות החוץ הפרגמטית של איראן תעמוד כעת ל"מבחן מסכם", שבו היא תצטרך להחליט אם לדבוק בעיקרון המנחה שלה של ניהול מדיניות חוץ בהתאם לצרכיה המיידיים שלה - דהיינו, "לשתות את כוס המרורים" מבחינתה ולקבל את תכתיבי ארה"ב; או לנהוג על פי עיקרון אידיאולוגי המבקש להוכיח כי איראן בשלה לעימות בינלאומי, שאומנם יותיר אותה קירחת מכאן ומכאן, אך יגביר, בעיני השלטון לפחות, את גאוותה הלאומית.
הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת אריאל, מומחה לאיראן