אני מתגעגעת אל מאיר איינשטיין, מי שהיה איתי 42 שנים. בכל הרגעים, הטובים והטובים פחות, המרגשים, השמחים, העצובים, הכואבים. ולא, אני לא מתכוונת לרגעים בכדורגל או באתלטיקה או לשיאיו של יוסיין בולט; אני לא מדברת על סל ניצחון בגביע אירופה בכדורסל או על זעקת "שעעעעער" ברגע של אובדן חושים. אני מדברת על מאיר שלי הפרטי. מאיר שלא הכרתם. מאיר שהיה בעל, אבא וסבא אהוב כל כך. על רגעי הצחוק המתגלגל שלו, על השמות המצחיקים שהוא המציא לכולם, על ההרגלים שבהם דבק מיום שהכרנו ועד יומו האחרון, על העקרונות שהיו לו אבן דרך כל ימיו ומהם לא סטה גם כשזה היה כמעט בלתי אפשרי, על האמת שלו, שעליה שמר בקנאות, וגם על הפרטיות, שאותה אני הולכת להפר מעט בטורים הללו.
***
אני משוכנעת שהייתי מקבלת ממאיר את ברכת הדרך, כי המוטו שלו היה "לא חשוב מה כותבים, העיקר שיכתבו איינשטיין עם ארבע יודים". אז אני מבטיחה להקפיד על זה. נראה לי שזה סוג של אישור, לא?
מאיר תמיד אמר לי: “את יודעת לכתוב. למה שלא תכתבי?” אבל לא ידעתי על מה לכתוב. לא האמנתי שנושא הכתיבה שלי יהיה הנצחת האיש האהוב שלי. אהבתי להיות אשתו של אהוב נעורי מהיום שנפגשנו בלונדון, ובו הוא נשבע לי שלפני גיל 30 הוא לא מתחתן. הוא היה אז בן 24. בתוך שלושה חודשים כבר היינו נשואים. זו הייתה חתונה צנועה בדירה ריקה של ההורים בירושלים. בשעה עשר בלילה כל האורחים התיישבו פרקדן על הרצפה כדי לצפות בתוכנית "ניקוי ראש", שהייתה אז מדורת השבט, בעידן של ערוץ אחד בודד.
42 שנים שרדו האהבה שלנו, הזוגיות ובעיקר החברות. עד שיד הגורל באה וקטעה הכל באופן כל כך פתאומי. הרי מאיר היה איש בריא. פעם אחת הייתה לו פריחה מוזרה ברגל, ונאלצתי לצלם את המקום ולהביא את התמונה לאבחון. זה הכי קרוב שהרופא ראה אותו.
מה אפשר להגיד על אדם אהוב עם עבר מפואר, אבל ללא הווה ועתיד? לעולם לא נדע אם רעמת השיער ואותה תספורת שהתעקש להתמיד בה כל השנים היו ממשיכות ללוות אותו גם בגיל מופלג. אותה תספורת מיתולוגית הפכה לנושא שיחה וחומר למערכונים, והיו אוהדים שממש התחננו לשנות אותה. "אולי תנסה תספורת מארינס", כתבה אחת מהן. "אולי די כבר עם הפוני?" כתב אחר. גם במגרשים הונפו השלטים: "מאיר, תסתפר".
אבל מאיר לא אהב שינויים. כשגרנו בירושלים, הוא התעקש ללכת למספרה במרכז העיר, שהזהרתי אותו לא להתקרב אליה. כשאספתי אותו מהמספרה וראיתי את הקטסטרופה שעשו לו על הראש, נבהלתי. "איך תופיע בטלוויזיה ככה? זה נראה נורא”, אמרתי, אך מאיר לא האמין לי. הוא חשב שאני מגזימה. באותו ערב הוא הגיש את תוכנית הספורט בטלוויזיה, ולמחרת היה כתוב בעיתון: "מי הספר של מאיר איינשטיין? שנדע לא ללכת אליו”.
את הטור הראשון הזה אני כותבת מלוס אנג'לס, העיר שהוא למד לאהוב בשל שהותנו בה לעתים תכופות לביקור הוריי. באחד הביקורים קפצנו לבית קפה מומלץ בשדרות מלרוז, Cafe Urth, שבנוסף לקפה המשובח והתפריט הבריאותי שלו, התהדר גם בידוענים הוליוודים שיושבים שם דרך קבע. מיד הוקפנו בישראלים מקומיים אוהדים של קבוצה מסוימת, שאת המשחק שלה מאיר שידר כמה ימים קודם. כמובן שהתנהלה שיחה ערנית ואמוציונלית. לא רחוק מאיתנו ישבה השחקנית הלן האנט, שהייתה אז בשיאה. היא הסתכלה בהשתאות ותהתה מי זה הסלב הזה שמקבל כל כך הרבה תשומת לב על חשבונה.
הביישנות שלו תורגמה הרבה פעמים בטעות להתנשאות, וזאת גם הייתה הסיבה שמאיר העדיף בדרך כלל להישאר בדלת אמותיו. אבל הוא תמיד היה אדיב וסובלני, ואף פעם לא סירב לתמונה או שיחה, גם כשכבר היה לו קשה מדי. אהבתי להיות אשתו של. אהבתי לקבל את האהבה הענקית והפרגון שבאו עם זה. אני עדיין רוצה לצעוק "אני אשתו של". זהו תואר שאני תמיד אשא בגאווה.