בשנות ה־60, כאשר הייתי סטודנט באוניברסיטת תל אביב, בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון, השתעשעו המזרחנים שלנו בתיאוריה שלפיה ישראל הקטנה וצרת המותניים מוקפת בשתי קשתות. הראשונה והקרובה – קשת המדינות הערביות, האויבות הישירות, המאיימות שוב ושוב על עצם קיום המדינה: מצרים, סעודיה, ירדן, סוריה, לבנון. מעבר להן משתרעת קשת שנייה, שמורכבת ממדינות אסלאמיות שאין להן גבול עם ישראל, ובראשון טורקיה ואיראן.
יחסים טובים שררו בין ישראל לשתי מדינות ענק אלה. הבסיס הרעיוני לשיתוף האינטרסים היה שישראל, טורקיה ואיראן הן מדינות לא ערביות. כל אחת דוברת בשפה משלה, לא ערבית. שלושתן מזימות את ההנחה המגלומנית שהמזרח התיכון הוא טריטוריה ערבית בלבדית.
המשטרים בטהרן ובאנקרה לעת ההיא היו רציונליים ומתקדמים באופן יחסי. הגם שהרגשות האסלאמיים עזים בשתי המדינות – הדת (שיעה באיראן, סונה בטורקיה) הייתה מופרדת מן השלטון. שיתוף הפעולה שלהן עם ישראל היה כלכלי, תיירותי, אבל גם ביטחוני, לא בהכרח גלוי ומעל פני השטח.
מנגד, הסכמי שלום עם מדינות ערביות אפילו לא נראו באופק. הם נראו כחלום בהקיץ, כהזיה שאין לה שמץ של סיכוי להתממש. ואכן, נכונו לנו משנות ה־60 ואילך מלחמות קיום קשות - ששת הימים, התשה, יום הכיפורים, מלחמת המפרץ, מלחמת לבנון - הרבה דם הקזנו במלחמות אלה, שבהן האויב הערבי ביקש לשים קץ לישות הציונית.
והנה הגלגל התהפך: איראן וטורקיה נעשו דתיות קנאיות ומוקדי בערה אנטישמית. באיראן השיעית זה קרה עם מהפכת חומייני ב־1979 והפלת שלטון השאה. באחת סגר על המדינה הענקית הזאת משטר אסלאמיסטי תקיף, שאינו מסתיר את שאיפותיו להשליט את השיעה הקנאית על המזרח התיכון ולהיות מעצמה עולמית. את שאיפות ההתפשטות של איראן מלווים קמפיין אנטישמי חריף ואיומי השמדה גלויים נגד ישראל. מידידה היא נהפכה לאויבת מספר אחת שלנו. פיתוח הנשק הגרעיני וניסיונות התבססותה הצבאית בסוריה השסועה ובדרום לבנון – הם איום ישיר על שלום ישראל.
בטורקיה מסתמן תהליך דומה. היא עדיין לא הקצינה כאיראן, ועדיין רואה עצמה כחלק מאירופה, אבל מתרחקת בהדרגה מהמערב ונמצאת בדרך לחזור ולהיהפך לסולטנות עותמאנית, ובראשה שליט יחיד כל יכול, מאז היה לנשיא רב־סמכויות ב־2014.
הסולטאן ארדואן כבר ביטל למעשה את החילוניות של אבי האומה אטאטורק ואת סממני הדמוקרטיה האחרונים בארצו. את השפעתו על המזרח התיכון הערבי הוא מנסה לבנות על להבות שנאה לישראל שהוא מלבה. הדברים הללו מקבלים משנה תוקף לנוכח התבטאותו אתמול שבה אמר כי “ישראל זורעת פחד במזרח התיכון ודוחפת למלחמה".
איראן משגרת טילים לגולן וחוטפת מכה קשה בתגובה, טורקיה שולחת “ספינות שיבה” לעזה ונהדפת אחורנית. שתיהן תומכות גדולות של שלטון חמאס בעזה. שתיהן מלהיטות את הטרור נגדנו. בצדק איבדה ישראל את איפוקה מולן.
ובחזרה לקשת הקרובה, הערבית: עם שתיים מהמדינות החשובות בה, מצרים וירדן, יש לנו הסכמי שלום. עם סעודיה ומדינות המפרץ – המאוימות על ידי איראן השיעית – יש לנו שיח ושיג על בסיס המיאוס שלהן מהבעיה הפלסטינית, ההפנמה שישראל היא עובדה קיימת ומשגשגת באזור, ויש להכיר בה, להשלים עמה.
נותר בעינו הטרור הפלסטיני, בעידוד שליטי טהרן ואנקרה. ההתגרות החמאסית כנראה תגיע מחר, יום הנכבה, לשיאה. נראה שהפלסטינים בהסתערותם ההמונית על הגדר מזמינים לעצמם עוד נכבה. מי יודע איזה מחיר בהרוגים ופצועים הם ישלמו, כמעט הייתי מוסיף: “לשמחתם”.
כבר למדנו כי במזרח התיכון הכל נזיל. הקשתות עשויות לשוב ולהשתנות בעתיד. ספק אם משטרי הדיכוי באיראן ובטורקיה, הלופתים ביד קשה את עמיהם הנאורים, יחזיקו מעמד לאורך שנים. מול כל התהפוכות שהיו ויהיו, ישראל מפגינה היטב את יכולות ההרתעה שלה.
היא הוכיחה זאת הן בתקיפה האווירית של בסיסים איראניים על אדמת סוריה והן במתקפת נגד מילולית על הפה הגדול הטורקי. השליטים הרודנים בשתי המדינות, שפעם היו ידידותיות ומתונות, כבר מבינים ללא ספק כי ישראל החזקה יודעת לעמוד על שלה. לא תמיד היא תכיל את ההתגרויות ותימנע מתגובה על איומים פיזיים ומילוליים, שמקורם בארצות הקשת השנייה.