בלוס אנג׳לס. אני נמצאת באמפיתיאטרון הענק Hollywood Bowl יחד עם בתנו סביון. הבימה בצורת קונכייה כשמאחוריה, על ההרים, מתנוסס השלט המפורסם Hollywood. 71 אלף צופים יושבים שם בסדר מופתי בהופעה של פול סיימון. פול בלי החצי השני שלו גרפונקל, ואני בלי החצי השני שלי מאיר. הייתי פשוט חייבת להיות שם; סוג של צוואה לא כתובה.
איך אפשר לשכוח את התקליטים (כן, זה מה שהיה אז) שמאיר הביא איתו כשעברנו לגור יחד בלונדון? אחד מהם היה “סע לאט” של אריק איינשטיין והשני היה “גשר על מים סוערים” של סיימון וגרפונקל. את שני התקליטים האלה אני זוכרת בעיקר בזכות הניסיונות של מאיר לשיר עם הזמרים. הוא הכיר אמנם את כל המילים, והזיוף היה אפילו חמוד ומצחיק, אבל עדיין היה כמעט בלתי אפשרי לזהות את השירים. כל כך קיוויתי שאף אחד חוץ ממני לעולם לא ישמע אותו שר.
אבל בשנת 1993 זה קרה. הוא נקרא לשיר, ועוד בטלוויזיה לעיני כל העם, בתוכניתה המיתולוגית של רבקה מיכאלי “סיבה למסיבה” בערוץ הראשון. נזכרתי בכך כיוון שבפסח האחרון הוזמנתי לאירוע הרמת כוסית של רדיו 103.
פגשתי שם את רבק’לה מיכאלי שחגגה 80. היא עלתה לבמה ושרה נפלא בדיוק כמו לפני שנים. ניגשתי אליה ושאלתי אותה אם היא זוכרת שאירחה את צוות השדרים של הערוץ הראשון שהיה אז בשיאו כדי לשיר שיר שמילותיו הביעו תהייה לגבי המשך גורלו של הערוץ (״הזמן יחליט אם יש תכלית לטלוויזיה הכללית״). הרי ערוץ 2, שהיה אז עדיין בחיתוליו, עמד בפתח ואיים לגזול את צופיו של הערוץ הראשון. עדיין לא היה ידוע אז גודל ה״נזק״. עוד לפני שסיימתי את המשפט רבק’לה אמרה לי: ״בטח, מאיר זייף״. אני לא יודעת אם זה הזיכרון הפנומנלי שלה או שהזיוף היה כל כך בלתי נשכח. במחשבה שנייה, בהכירי את ה״זמר״, אני יכולה להבטיח לכם שזה היה הזיוף.
בשידור ההוא רבק’לה עמדה לידו ותופפה לו על הכתף לפי הקצב. לא שזה מאוד עזר. כדי להקשות עוד יותר מאיר קיבל לשיר את המשפט המסורבל: ״ואתאר עוד גול אחוז תזזית״. לאחר התוכנית צופים התקשרו אלינו הביתה ותהו: מה מאיר אמר במשפט הזה?
***
כשגרנו בלונדון, אהדנו את קבוצת הכדורגל הלונדונית Queens Park Rangers. הלכנו לרוב משחקי הבית שלהם. זו הייתה עונת השיא של הקבוצה, שב־1976 הייתה סגנית האלופה. הקהל היה משולהב. האוהדים מחאו כפיים לאורך כל המשחק בקצב מיוחד, אבל פשוט ובסיסי ביותר. יכולתי לחזור על הקצב הזה בקלות רבה גם מתוך שינה עמוקה. פעם אחת אתגרתי את מאיר וביקשתי שימחא כפיים לפי הקצב ששמענו אלפי פעמים. וואו, זה אפילו לא היה קרוב. הייתי משוכנעת שהוא מסתלבט, אבל לא, הוא באמת לא ידע. אז הבנתי סופית שמדובר פה במקרה אבוד.
נחזור להופעה של פול סיימון. בגיל 77 הזמר הענק הזה החליט על מסע פרידה. על הבמה היו 12 נגנים מופלאים, ואיש אחד קטן וצנום שניצח על כל המופע הענק הזה בקולו המיוחד שלא ניכרו בו פגעי הזמן. כל כך חיכיתי לשמוע את השיר שהזכיר לי יותר מכל את מאיר, “גשר על מים סוערים”, אבל דווקא אותו פול סיימון לא שר. חבל.
ובכל זאת, הערב היה נפלא ומרגש, כולל ההדרנים שנמשכו כחצי שעה. מי שנמלט מאימת הפקקים, הפסיד דקות אינטימיות ומרגשות, בעיקר במהלך השיר שחתם את הערב: Sound of Silence. לאורך השיר הייתה דממה בקהל. עצמתי את העיניים ודמיינתי את מאיר יושב לצדי, אוחז בידי ומזייף לעצמו בלחישה: And the vision that was planted in my brain /Still remains / Within the sound of silence.