השבוע ירד מהאולימפוס הגורו של האליטות, והאשים את שרת המשפטים איילת שקד בפוליטיזציה של מערכת המשפט. זקן השבט, אהרן ברק, נאלץ להכניס את ידיו הנקיות לתוך הרפש הפוליטי כדי לחסום בגופו את ההליכים לריסון המהפכה החוקתית שאותה קידם כשכיהן כנשיא בית המשפט העליון.
לא לגמרי ברור מדוע בחר ברק להצביע על שקד כעל מי שמנסה למנות לשופטים אנשים הקרובים אליה אידיאולוגית. סביר יותר להניח שלנוכח הצלחתה של שרת המשפטים לפעול לתיקון ולאיזון מערכת המשפט, ולנוכח פעילותה הנמרצת לבלימת מורשת האקטיביזם השיפוטי מבית היוצר של ברק, אפילו פוליטיקאי מזהיר כמוהו התחיל לאבד את הצפון.
אבי אבות הפוליטיזציה של בית המשפט פוסל במומו. ממציא השיטה של מינויים על פי השקפת עולם ועל פי אג'נדה רוקע ברגליים. שרת המשפטים הנוכחית לא הייתה בתוכנית שלו. הוא לא חשב שמישהו יעז למנות שופטים שאינם כוס התה שלו ושאינם נמנים עם המיעוט השליט ונושאי כליו.
במקום השרה שקד הייתי רואה בהתייצבותו של ברק מולה אות של כבוד וסימן אזהרה. ברק הוא פוליטיקאי צווארון לבן, והתייצבותו מולה לקרב סכינים בכיכר העיר מעידה שהוא זיהה יריב ראוי ומסוכן. לא יריב שאפשר לשסות בו את כלבי התקיפה מהפרקליטות, לא יריב שאפשר להטביע בכוס דבש של כבוד או חומרנות. גם לא יריב שאפשר להדביק לו מניעי חיסול חשבונות פנימיים במערכת המשפט או תימהונות.
שרת המשפטים תעשה טעות אם תמעיט בערך שאגת ההתעוררות של האריה הלוחם על מורשתו, שלבנייתה הקדיש 28 שנות כהונה בבית המשפט העליון. השיחה שניהל השבוע עם סטודנטים במכללת ספיר, חרף האיפוק היחסי בפן האישי היא שאגה כזו בפן העקרוני. כי כשברק מקונן על הרס מערכת המשפט הפולנית, אני לא כל כך בטוח שפולין בראש מעייניו.
חשוב להבין. ברק הוא לא רק שופט ומשפטן מהשורה הראשונה בעולם, את זה כולם יודעים; מעטים תופסים שהוא לפני הכל פוליטיקאי מזהיר. אולי גדול הפוליטיקאים בישראל בדור האחרון. תמרון האיגוף שעשה למערכת הפוליטית ב־1992, בדרך לתפיסת השלטון האפקטיבי במדינה באמצעות המהפכה החוקתית, ראוי שיילמד בפקולטות למדעי המדינה.
כדי להבין באמת את התפקיד שמילא ברק בהיסטוריה הפוליטית של ישראל ואת סוד כוחו, שווה להתאמץ ולצלוח שתיים־שלוש פסקאות היסטוריות שמדברות על ישראל, לא פחות מאשר על ברק, שזכה למעמד יוצא דופן במקומותינו מהיום שבו הגיע לתודעת הציבור. עילוי, דיקן, היועץ המשפטי הכי צעיר. האבא של כל הטפלונים, והפרה הכי קדושה בעדר.
מעברו של ברק ב־1975 מלשכת הדיקן בהר הצופים ללשכת היועץ המשפטי לממשלה ברחוב צלאח א־דין היה לגמרי סמלי. הוא הפסיק להיות אחד הצופים במתרחש וכמו צלאח א־דין, יצא למסע כיבוש בארץ ישראל תחת הכותרת: "מלוא הארץ משפט".
ברק הצעיר קלט לפני הפוליטיקאים את שינויי האווירה הפוליטית בישראל בשנות ה־70 של המאה הקודמת. עם המעבר לעידן הטלוויזיה מאס הציבור בפוליטיקה הישנה ובפוליטיקאים המזוהים עמה. הוא נשא עיניו לאבירים על סוסים לבנים שיבואו להוציא אותו מהבוץ של השחיתות והסיאוב.
לאחר '67 האבירים הללו היו אנשי צבא מובילים, ואחרי '73 הסתמנה מגמה חדשה: על רקע המיאוס הגובר נוכח הכלכלה הריכוזית החונקת, הפרוטקציוניזם והשחיתות שאפיינו את הפוליטיקה בכלל ואת שלטונה המסואב של מפלגת המערך במיוחד - הגיע זמנם של המנהיגים האזרחיים, בעלי הדימוי נקי הכפיים שייתפסו כלוחמים למען טוהר המידות.
אקטיביזם חסר רסן
הראשון שתפס את מקומם של הגנרלים על הסוס הלבן היה פקד בנימין זיגל, ראש היחידה לחקירות הונאה. הוא היה גם זה שהביא לשולחנו של ברק את ההמלצות להעמיד לדין את אשר ידלין ואברהם עופר. התייצבותו העיקשת מאחורי זיגל, מול שר המשטרה והממשלה, הפכה אותו לגיבור לאומי מזן חדש. ההצלחה והגיבוי הציבורי הובילו אותו לאקט מכונן דרמטי, שביצר את מעמדו כגיבור־על: פרשת חשבון הדולרים של לאה רבין.
כאן, בניגוד לפרשות הקודמות, מעוררת התנהלותו של ברק הרבה סימני שאלה. בראייה לאחור לא היה לו שמץ צידוק או סמכות להראות לראש ממשלה נבחר את הדלת בגין עבירה טכנית נעדרת כוונה פלילית, קלון או זדון. בעיני, זה היה צעד ראשון במדרון החלקלק של אקטיביזם חסר רסן. אבל בזמן אמת, הציבור שרצה להפיל את המערך לא דקדק בציציות. הוא קיבל את ברק כמושיע והריע לפיטורי רבין. מעטים הזילו דמעה על "התפוטרותו" של רבין.
מנחם בגין, שנבחר לראשות הממשלה במקום רבין, לא רק שלא החליף את היועמ"ש הצעיר, אלא אף אימץ אותו אל חיקו ולקח אותו לקמפ דיוויד כדי שיהיה שותף בניסוח המשפטי של הסכם השלום עם מצרים. מיד עם שובם מקמפ דיוויד, מונה ברק לשופט בית המשפט העליון הצעיר ביותר, דבר שהבטיח לו, על פי שיטת הסניוריטי, כהונה ממושכת כנשיא בית המשפט. משם עד למהפכה החוקתית של 1992, שהמירה את שלטון החוק בשלטון בית המשפט, הדרך כבר הייתה קצרה.
בוויכוח עם השרה טען ברק כי תמך במינוי בני פלוגתא, שלא חלקו עמו את אותה השקפת עולם, וציין את שמותיהם של אשר גרוניס ומישאל חשין. הוא שכח להזכיר את דורית ביניש, עדנה ארבל, אילה פרוקצ'יה, יצחק זמיר, אליהו מצא ושות'. אפילו חשין, שבשמו נקב כדי להוכיח שמינה אנשים שלא חולקים עמו את אותה השקפת עולם, ניצב לשמאלו של ברק בדעותיו הפוליטיות.
מינוי שופטי עליון בצלמו כדמותו היה רק אחד הכלים של ברק בייצור המהפכה החוקתית ונטילת רסן השלטון מידי הפוליטיקאים. את האג'נדות הפוליטיות שלו קידם גם דרך ההרכבים שמינה. בהכירו היטב את דעותיהם של השופטים, יכול היה פעמים רבות לשבת בהרכב שבו פסק הדין ידוע מראש, ואפילו להתייצב בדעת מיעוט נגדו, כדי להצטייר כאביר זכויות האדם.
בני פלוגתא אמיתיים הוא לא מינה. הוא לא תמך במינויה של משפטנית מזהירה כמו רות גביזון, אשת שמאל, אבל שמרנית בענייני משפט. "יש לה אג'נדה",
הסביר, בלי כחל וסרק. וכמובן, התנגד למינויו של השופט אדמונד לוי. הוא ידע לסחור במינויים פוליטיים לביהמ"ש העליון. מינויה של השופטת פרוקצ'יה, שחלק מהשופטים בוועדה למינוי שופטים התנגדו לו, נעשה בדיל עם שר המשפטים דאז, מאיר שטרית, תמורת מינויו של אדמונד לוי, השופט היחיד בתקופת ברק שהגיע מהצד הימני של המפה הפוליטית.
אחידות הדעות והשקפת העולם בבית המשפט העליון בתקופתו ניכרות דרך פסק הדין בעניין גוש קטיף, הממחיש היטב את התמונה הפוליטית־אידיאולוגית שברק מנסה היום לטשטש. בית המשפט דן בעתירה בהרכב של 11 שופטים, לוי היה המתנגד היחיד. עשרה שופטים שכתבו שמדובר בהחלטה נכונה ושקולה, ייצגו את דעת המיעוט בעם בלי שנבחרו לתפקידם על ידי הציבור. ברק עלה על בריקדות כדי לשמר את העיוות הזה, שקד חותרת לאזן אותו במקצת. זה הוויכוח האמיתי שאותו מנסה הדיקטטורה של המיעוט לעמעם.
את הפוליטיזציה האמיתית של בתי המשפט יצר ברק בעצמו. הניסיון להטיח האשמה כזו בשרת המשפטים הינו בבחינת שיא חדש של חוצפה, הנשענת על הקרדיט שצבר ברק בהיותו משפטן מזהיר ועל התמיכה הלא מסויגת של התקשורת. זה לא יעבוד לו. התבטאויות כאלו רק פוגמות יותר במעמדו של העליון ובמערכת המשפט בכללותה. אם ברק רוצה להתבטא פוליטית, הוא מוזמן להצטרף לאחת המפלגות ולהביע את דעתו כנבחר ציבור. בשביל כך נוצרה הכנסת.