רבות דובר בתקופה האחרונה על קרב הנרטיבים בינינו לבין ארגוני הטרור בעזה. באירועי צעדות ההמונים ליד גדר הגבול נעשה מאמץ רב מצד ישראל לתעד את ניסיונות חמאס לבצע פיגועים תוך כדי ניצול ההפגנות וההתקהלויות ההמוניות; הובלטו בהרחבה פרסומי חמאס על כי רבים מההרוגים הם פעילי הארגון; ובסבב הירי האחרון הובלטו מגוון ומספר המטרות שישראל תקפה ויכולתה להמשיך להעצים את תגובת צה"ל. מאידך ניצל חמאס את מספר הנפגעים הגדול בצדו כדי להאשים את ישראל בפגיעה באזרחים, לגרור אותנו לזירה הבינלאומית ולהצבעות נגדנו במוסדות האו"ם. במקביל הוא המשיך לירות ולאפשר ירי אחרי תקיפות צה"ל, והדגיש את מוכנותו להמשיך לבצע ירי.
אירועים אלו הם בבואה למגמה ההולכת וגוברת בשדה הקרב המודרני, שחלק ניכר ממנו הוא הקרב על התודעה ועל הנרטיב. גם ביטול הגעתה של נבחרת ארגנטינה הוא הפסד תודעתי של ישראל, ואני מניח כי הוויכוח בעניין איכות ההסברה הישראלית ילווה גם את האירועים הבאים.
חשוב להבין כי להסברה הישראלית על אודות הסכסוך הישראלי־פלסטיני בכלל, ועל אודות המתרחש בעזה בפרט, כמה קהלי יעד: דעת הקהל הישראלית (הן הקהל האזרחי והן חיילי צה"ל) והכרתה בצדקת פעולות צה"ל, דעת הקהל הבינלאומית (בדגש על מוסדות האו"ם), דעת הקהל של מנהיגי אירופה, דעת הקהל בארצות ערב, ובעיקר דעת הקהל בארה"ב.
לדעתי, יש קהלי יעד שבהם אנו מצליחים להעביר את המסר, ובהם אזרחי ישראל וחיילי צה"ל והמנהיגות האמריקאית הנוכחית. ייתכן כי אפילו חלק ממנהיגי מדינות ערב ממשיכים בשלב זה לדחות את הנרטיב של חמאס ולא מפעילים לחץ על ישראל. עם זאת יש קהלי יעד שלגביהם הקרב אבוד, בעיקר האו"ם וחלק ממדינות אירופה.
אך ישנו קהל יעד משמעותי וחשוב שאנו מפספסים שוב ושוב. כפועל יוצא מכך הפער בין הפעולות שנוקטת ישראל לבין הבנתו אותנו הולך וגדל. כוונתי ליהדות ארה"ב, שרובה ליברלי ונוטה לכיוון המפלגה הדמוקרטית.
הפער גובר
התופעה של בתי כנסת ומוסדות יהודיים שמצמצמים את מספר הדוברים הישראלים אצלם גדלה, והביקורת על ישראל בשיח היהודי הפנימי גוברת. יש לכך מגוון סיבות, ובהן הוויכוח בין הממסד הדתי בישראל לבין הרפורמים והקונסרבטיבים (המהווים את רוב יהודי ארה"ב) והוויכוח הפוליטי הפנימי בארה"ב. קיים פער גובר בהבנת הפעולות הצבאיות של ישראל, בעיקר ברצועת עזה, לצד תפיסה כי ישראל אינה פועלת די לשיפור המצב ההומניטרי ברצועה, והאמונה כי "הממשלה הכי ימנית שהייתה אי־פעם בישראל" אינה מעוניינת לפתור את הסכסוך.
אומנם הפער המתרחב בין הדמוקרטים לרפובליקנים הוא עובדה מוגמרת, כמו העובדה המצערת כי האהדה לישראל כבר איננה עניין דו־מפלגתי, כפי שאפשר לראות בין השאר בימים אלו סביב הבחירות הפנימיות במחוזות השונים בארה"ב. בולטת הירידה בתמיכה בנו בקרב בכירים ופעילים במפלגה הדמוקרטית והתחזקותם של מנהיגים דמוקרטים בעלי יחס שלילי לישראל - אפילו בקרב יהודים תומכי המפלגה.
אין ספק שההתקרבות המשמעותית - עד כדי זהות אינטרסים - בין ישראל לבין ממשל טראמפ גורמת לדמוקרטים להקצין את עמדותיהם בהקשר הישראלי אף יותר. בהקשר זה יש לציין את רצף הכתבות הביקורתיות שפורסמו בשבועות האחרונים בתקשורת האמריקאית על מעורבות חברות ישראליות במתרחש בארה"ב (בעיקר בנוגע למערכת הבחירות לנשיאות, פרשת הארווי ויינשטיין, הסכסוך בין שני תאגידי ענק בקנדה ועוד). דומה כי הפרסומים בנושא אינם מופיעים רק כדיווחים עיתונאיים אלא גם כחלק מהוויכוח בין דמוקרטים לרפובליקנים.
ועדיין, אסור לנו לוותר על יהודי ארה"ב ועל הנעת הבנתם את פעולות צה"ל ומדינת ישראל. לצד תרומתה הכספית מהווה הקהילה היהודית משענת אסטרטגית חשובה לישראל. אינני יודע מי יהיה הנשיא האמריקאי הבא, אך במוקדם או במאוחר יהיה נשיא אחר - יכול להיות שהוא יהיה דמוקרטי - ואז הצורך בגיבוי לישראל כלפי הממשל הבא יהיה חיוני.
במצב הנוכחי אל לנו להתייחס ליהודי ארה"ב כאל ציבור ש"נמצא בכיס שלנו". עלינו להבין שיש בעיה ושצריך להתמודד איתה. אל לנו להסתפק בפעילות החשובה המבוצעת על ידי משרד התפוצות. עלינו להגבירה ולהוסיף עליה; למקד ולהתמקד ביהדות ארה"ב כקהל יעד מרכזי להסברת הפעולות המדיניות והצבאיות שלנו (בעיקר בעזה אבל גם בחזית איראן, שבה הפעולות שלנו מיוחסות לוויכוח הפנימי בין ממשל אובמה לממשל טראמפ). עלינו להקצות לכך משאבים - כסף, אנשים וזמן; לשלוח אנשים הבקיאים במתרחש באזור לסבבי הרצאות בקהילות היהודיות ובקמפוסים שבהם יציגו את הנתונים, האירועים, את התפיסה הישראלית וגם את הכשלים והבעיות. וזאת באופן רצוף ושיטתי ולא רק בעת אירועי הסלמה.
רק פעילות ממוקדת ונחושה תמנע את הרחבת הפערים בין חלק חשוב מיהודי ארה"ב לבין ישראל ותאפשר לנו להמשיך להסתייע בהם בתור עורף אסטרטגי חשוב וחלק אינטגרלי מאיתנו.
הכותב היה ראש חטיבת המחקר באגף המודיעין וקצין מודיעין ראשי בצה"ל.
[email protected]