זה היה השבוע שבו גם ראש הממשלה בנימין נתניהו הוציא מהארון את דאגתו למתרחש ברצועה. בפגישה איתנו, נציגי כלי התקשורת הישראליים בברלין, כמה דקות אחרי מסיבת עיתונאים לצד הקנצלרית אנגלה מרקל, התפאר נתניהו בכך שישראל היא המדינה היחידה שפועלת למען עזה. הוא טעה, אבל צדק.
טעה, כי גם מדינות אחרות באזור פועלות למען הרצועה, כמו שנספר עוד מעט; צדק, כי נוצר כאן אבסורד: ירושלים פועלת זה כמה חודשים במרץ רב כדי להיטיב את חייו של האזרח הפשוט בעזה, בעוד שרמאללה, בהנהגת אבו מאזן, חונקת אותו כלכלית. כל אחד מהשניים פועל מתוך צרכיו האגואיסטיים. הראיס חושב שכך הוא יחליש את חמאס, וישראל מניחה שכך היא תקטין את הייאוש העזתי ובעקבותיו את הסכנות שהוא עלול להוליד.
ואכן, המאמץ הישראלי בלתי נמנע. זה לא רק הביוב של עזה שמציף את חופי אשקלון. לפני כמה שבועות כתבתי כאן כי ייתכן ש"צעדות השיבה" יולידו זירה חדשה של סכנות עבור ישראל, שתחליף את השלווה הפסטורלית של יישובי עוטף עזה. לא שיערתי שבתוך תקופה קצרה שדות היישובים ומטעיהם יבערו מעפיפונים. ובכן, זו עשויה להיות רק ההתחלה. הגבול הזה עלול להפוך לדגם מוקטן של ארץ חיזבאללה, אם יחליטו הפלגים בעזה לעשות שימוש תדיר במטעני החבלה, כפי שעשו בשבועות החולפים. במקרה הזה, לא נוכל לטעון כי לא ידענו. כל הנורות דלקו, וכל המתריעים זעקו.
זה כמה חודשים שצוות השלום של טראמפ מוביל תוכנית מקיפה לפתרון הומניטרי בעזה. התוכנית יומרנית אבל מרתקת. היא כוללת הקמה של מפעלי תעשייה לפועלים מהרצועה בשטח סיני, פתיחה של מעברי הגבול ממצרים וישראל, בניית מתקן התפלה ומיזמים נוספים. אבל בינתיים, עד שכל זה יזוז, יזמו השליח המיוחד ג'ייסון גרינבלט ונציגי המדינות באזור תוכנית קטנה וצנועה, אם כי לא פחות מעניינת, להקלה מוניטרית על האזרח הפשוט ברצועה. אחת הבעיות החומריות בעזה היא היעדרו של "כסף קטן" בארנקו של האדם מהיישוב. ישראל, ירדן והאמריקאים החליטו להזרים מטבעות לארנקים הריקים, ועל כך הוסיפו עוד כמה סעיפים.
במסגרת התוכנית, שסעיפיה הגיעו לידי השבוע, יקצו האמריקאים שטרות בעשרות מיליוני דולרים. ירדן תוסיף עליהם שטרות במיליון דינר (כ־5 מיליון שקל). התרומה הירדנית לא תסתכם בכך. רבת עמון תממן רכישה של אלפי גנרטורים לייצור חשמל, שיפוזרו במוסדות ציבור, ובראשם בתי חולים ובתי ספר. התרומה הישראלית תהיה הצנועה ביותר. 150 אלף מטבעות של חצי שקל יוכנסו לרצועה (ישראל תקבל את שווים בהעברה בנקאית), וכן שטרות בשווי כמה מיליוני שקלים.
סעיפי התוכנית למילוי הארנק הובאו לידיעת הדרגים הבכירים ביותר בצמרת המדינית והביטחונית בישראל, וקיבלו אור ירוק. עתה נותר לקבוע מה יהיה המנגנון הבטוח ביותר להכנסת הכספים. כתמיד, איש אינו רוצה שהשטרות יחולטו מיד עם כניסתם לרצועה על ידי חמאס. בעבר כבר הצליח מנגנון כזה להבטיח שהסחורה תגיע ליעדה. ישראל הכניסה שקי מלט לרצועה, שהיו מיועדים לאנשים פרטיים, שביתם נהרס במלחמה. השקים נספרו היטב, ובכניסתם לרצועה לוו במצלמות שעליהן פיקח האו"ם, עד שהגיעו לידיים הפרטיות.
ראש הממשלה הודה השבוע כי הייאוש הכלכלי הוא המנוע העיקרי שהוציא את ההמונים להתנגש עם צה"ל בגבול. זו הפעם הראשונה שבה מנסח נתניהו עמדה מוצקה ומפורטת על מקורות הייאוש של אזרחי הרצועה. זו הסיבה לכך שנתן לגרינבלט את ברכת הדרך. בעזה ימצא נתניהו שותפים לדעתו: צמרת חמאס יודעת על התוכנית ומשתפת פעולה עמה מהרגע הראשון, מה שאי אפשר להגיד על אבו מאזן. הוא מסרב לכל שותפות או נתח בתוכנית הזו, ואף מנסה להכשילה.
מי היה מאמין אי־פעם שישראל תהיה זו שתאיץ במנהיגו הלגיטימי של העם הפלסטיני, כמו שאבו מאזן רואה את עצמו, לדאוג לעמו ברצועה. הסיפור הזה מלמד אותנו לקח עצוב גם על עצמנו. זה עשור ויותר בועטת אוכלוסיית הרצועה ומבקשת רחמים על מצבה, ומעטים בישראל שועים לתחנוניה. כך היה גם כאשר יצאו אזרחים מן השורה, וטענו כי הם וחמאס אינם באותו צד. חודשיים בלבד אחרי שההמונים החליטו לצאת לגבולות, אומנם בהנחיית ראשי חמאס ובעידודם, מאיצה ישראל את מהלכיה, ולשמחתה, מוצאת ידידים באזור שמושיטים לה יד במאמץ להיטיב את מצב האזרח העזתי. ואחר כך יגידו, שהערבים מבינים רק כוח.
נאמנות גבוהה
אף שכבר מלא חודש שלם מאז התקיימו הבחירות לפרלמנט בעיראק, קואליציה עדיין אין. רואי השחורות מנבאים עוד חודשים ארוכים של מגעים, שייכשלו כל פעם מחדש. שלושה מחנות נאבקים ביניהם בשאלה מי יקים את הגוש הרחב ביותר. בדיוק כמו אצלנו, גם הם מחזרים אחר הקטנות, אבל בניגוד אלינו, יש להם זמן. כל עוד הקואליציה החדשה לא תקום, ימשיך ראש הממשלה חיידר אל־עבאדי למלא את התפקיד.
המצליח הגדול של הבחירות הללו, השייח' מוקתדא סדר, לכד השבוע את עיניהם של רבים העוקבים אחר המתרחש שם. סדר נשאל במסיבת עיתונאים, האם יהודים עיראקים מורשים מבחינתו לשוב למולדת, והגיב בחיוב. "אם יוכיחו את נאמנותם לעיראק, הם ברוכים בבואם", כך ענה. מדוע הקפיד על סעיף הנאמנות? כי הוא, ורבים אחרים, נאבקים שם בחתרנות איראנית. הם רואים בכל מי שתומך בה, סוג של בוגד. בניגוד למצב אצלנו, שבו השיח על נאמנות ובגידה עדיין מתקיים בגבולות הפופוליזם של שרים וטוקבקיסטים, שם היעדר נאמנות של אזרח עלול להתגלגל לידי פיגועים שיביאו למות אחיו.
עיראק עדיין מוגדרת בישראל כמדינת אויב, מה שלא הפריע למנהיג החשוב ביותר בבגדד להשמיע את הצהרתו. גם מרוקו, להבדיל, איננה מקיימת יחסים רשמיים עם ישראל. ולמרות זאת, במרוצת 2017 ביקרו בשטחה 30 אלף ישראלים, וחזרו מרוצים. בשנה האחרונה סיפרתי כאן רבות על מגעים שהולכים ומתגברים בין ישראלים ועיראקים, בעיקר ברשתות החברתיות. איש בעיראק אינו מגביל אותם.
שני המקרים האלה זועקים מול המציאות שקבעו ירדן ומצרים. שתי מדינות שחתמו על הסכם שלום עם ישראל. הראשונה מפוחדת עד לשד עצמותיה מכל מגע עמה, שמא יראה לה הרחוב את נחת זרועו. השנייה פועלת בעקשנות כבר שלושה עשורים ויותר למניעת כל ביטוי של חימום יחסים, בין שבגלוי ובין שבסתר.
כאן מתבקש שאביא פתגם ידוע על משמעותם של חברים ואויבים, אבל לא צריך להגזים. בצד הכתף הקרה שמפנות לעם הישראלי מצרים וירדן, הסכמי השלום איתן שינו דרמטית את מצבה של ישראל. חשוב יותר לעסוק בהתפתחות החיובית. על כל מדינה ערבית שבולמת חימום של יחסים בינה לבין ישראל יש אחרות שמוכנות לכך. אפילו בחפץ לב.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.
[email protected]