אני שומע וקורא את הפרשנויות לפסגת סינגפור ומשתאה לנוכח הרדידות של הפרשנים והעיסוק בפני השטח, בתכסית, ללא העמקה בתשתית האסטרטגית שהביאה לפסגה. הפרשנים עוסקים ב"מנצח הגדול" של הפסגה, ב"במה העולמית" שקיבל המנצח, בשפת הגוף של השותפים לפסגה וכן הלאה. ובכן, עם "במה עולמית" לא הולכים למכולת בקוריאה הצפונית, והפסקת התרגילים הצבאיים המשותפים של ארה"ב וקוריאה הדרומית היא מהלך הפיך ולא חשוב. 
התשתית האסטרטגית די פשוטה: קוריאה הצפונית במצב כלכלי בלתי נסבל והוא מוביל להתמוטטותה. היא זקוקה במהירות לסיוע כלכלי. אם לא תקבל אותו, קיים סיכוי שהשליטים יאבדו את השלטון. כנראה שגם תוכנית הגרעין שלה אינה עומדת בציפיות והשלמתה תימשך זמן רב מדי לשיטתם. לכן, מי שלחוץ בתהליך שקורה עכשיו הוא המנהיג קים ג'ונג־און.
דונלד טראמפ, כאיש עסקים מפוכח, מבין זאת היטב, ולכן הרשה לעצמו לתת למנהיג קוריאה הצפונית כמה מחוות, התנהגותיות ואחרות, שאין להן משמעות אסטרטגית. קלינטון הגדול נתן לשליט הקודם של קוריאה הצפונית, אביו של הנוכחי, באותו שלב של המשא ומתן, מקדמה של מיליארדים כצעד בונה אמון, ובכך הקטין משמעותית את המוטיבציה שלו להשלים את התהליך ולהתפרק מהפיתוח הגרעיני. זה היה צעד מטופש.

טראמפ, לעומת זאת, החליט לא להרפות מהלחצים והסנקציות עד לשלבים מתקדמים מאוד ובלתי הפיכים שיבוצעו בקוריאה הצפונית. הדבר היחיד שיכול לגרום לנזק בתהליך הוא הקטנת הלחץ על קים מצד סין, אך לשם כך יכול הנשיא האמריקאי להסתייע במשא ומתן שהוא מנהל מול סין בנושא ההגינות בסחר. כלומר, טראמפ יצר לעצמו שני מנופים אסטרטגיים על מנת להגדיל את סיכויי ההצלחה של המשא ומתן - סחר מול סין וסנקציות מול קוריאה הצפונית. זה שם המשחק. אם אני קורא נכון את טראמפ, אני מאמין שבמסגרת ההסכם הוא ימנע בהמשך מקוריאה הצפונית לסייע לקידום תוכנית הגרעין האיראנית.
הכותב הוא תא"ל (מיל'), חבר בעמותת קצינים במיל' למען ישראל