בעודו ניצב מול המצלמות בארמון האליזה, לצדו נשיא צרפת עמנואל מקרון, סיפר בנימין נתניהו לצרפתים משהו שאינם יודעים. זה קרה בשבוע שעבר, בעת ביקור ראש ממשלת ישראל בפריז. שיתוף הפעולה הביטחוני בין שתי הממשלות, הוא אמר, סייע בהצלת חייהם של אזרחים צרפתים, והוסיף: אזרחים רבים מאוד.
אין צורך בפרשנות עמוקה כדי להבין מה רצה נתניהו להגיד. ישראל, אספנית מיומנת של מידע מודיעיני, מסרה לצרפתים מידע רגיש על פיגועי רצח המתוכננים להתבצע על אדמתם, ובכך סיכלה אותם. את הפיגועים זממו לבצע התארגנויות קיצוניות, כאלה המזוהות עם רעיונות דאעש.
למחרת המשיך ראש הממשלה ללונדון, ובערבו של אותו יום נפגשנו איתו, קבוצה של עיתונאים, לשיחה ארוכה. נתניהו נועד באותו מסע עם קנצלרית גרמניה מרקל, עם מקרון ועם ראש ממשלת בריטניה תרזה מיי. הוא אישר כי אכן מדובר במידע מסכל שנמסר לצרפתים, והרחיב. גם לבריטים מסרנו. למעשה, ישראל מספקת מידע מסוג זה לעשרות מדינות, כדבריו. הוא הביא כדוגמה אירוע ידוע, וציין כי קרו אחרים כמותו. הייתה זו פרשת המטוס האוסטרלי, שפורסמה לראשונה לפני שנה.
פעילים של דאע"ש בסידני תכננו להשתלט על מטוס שהמריא משם לאבו דאבי ולפוצץ אותו במעופו. את הפיגוע הגה ויזם בכיר דאע"ש בסוריה. המידע שמסרה ישראל הניע את משטרת אוסטרליה לעצור את החוליה בטרם עלתה למטוס.
הערותיו של ראש הממשלה חושפות מעט משיתוף הפעולה המודיעיני בין מדינות. מדובר בתעשייה עולמית רחוקה מאור הזרקורים. הסחורה כוללת מידע רגיש על פיגועים שעומדים לקרות במדינות שונות, מטרות שסומנו לתקיפה, ושמות של חורשי רעה למיניהם. הלקוחות הן ממשלות. את עמדת ההובלה בענף הזה תופסים דרך קבע שירותי הביון של רוסיה וארה"ב, ובמקום של כבוד תמצאו שם את הגרמנים, הבריטים, הסינים וכמובן הישראלים. את רובו של המידע משיגות המדינות האלה באמצעים טכנולוגיים, ואת מיעוטו באמצעות סוכנים. השימוש שהן עושות בו הוא פוליטיקה של תן וקח. המדינה שזוכה לקבל את ידיעת הזהב, צריכה להיות באמת ראויה לכך.
הוליווד נותרה מאחור
כלל ידוע הוא בעולם המודיעיני: המציאות תמיד מתקדמת, מסובכת ומרתקת מהוליווד. דמיינו שליחים יוצאים ובאים מבירות העולם, ובמזוודותיהם או בפיהם המידע הרגיש שיציל חיי אדם, בעוד השעון באותה מדינה כבר החל לתקתק. כל פריט מידע שונה מקודמו. לא רק בגלל מדינת היעד, אלא גם במידת הדחיפות שלו, בחומרתו, בדרך שבה הושג וגם במשמעות שלו.
לעתים מעורבות בעסק הזה דילמות פוליטיות ומוסריות. חשבו, למשל, על פיגוע חמור שהולך ומתהווה, במדינה שאינה ידידותית לך. האם לטרוח ולהעבירו אליה, ולו בעקיפין? בכל הנוגע לישראל, כל גופי הביטחון נוטלים חלק בדיפלומטיה המודיעינית. לעתים יהיה השליח עם המידע איש מוסד שייצא לבירה המסוימת, לפרקים נציג השב"כ, ופעמים קצין מאגף המודיעין של צה"ל. ויש שיהיה נציג המועצה לביטחון לאומי (מל"ל). הכל לפי העניין, סוגו של המידע, אמצעי השגתו וגם טיב היחסים עם ארץ היעד.
הרגישות בתעשייה הזו רבה. מרגע שנמסר המידע ליעדו, חושף הנותן טפח מיעדי המודיעין שלו. לפעמים הוא חושף גם את השיטה שבה פעל. רבות גם הרגישויות הפוליטיות. תארו לכם שהמודיעין הישראלי פונה לעמיתיו במדינה ערבית גדולה, ומזהיר אותם מפני פיגוע העתיד לקרות בתוך שטחם. אחרי התודות ומילות הנימוס, עולים החשדות. הרי אם הישראלים יודעים על התארגנות בעומק שטחנו, מן הסתם הם מרגלים כאן. ואם הם יודעים על אחת, מי יודע עוד מה הם יודעים. התשובה לכך פשוטה בדרך כלל. מדינות נוהגות לאסוף מידע מודיעיני כדי להגן על עצמן לפני הכל. בעשותן כן, קורה שנופלים לידיהן גילויים חשובים על אחרות.
אז תודה לאל, ישראל איננה רק אומת סטארט־אפ, ולא רק מעצמה מדעית, כלכלית, צבאית ודיפלומטית. היא גם טייקון מודיעיני. מה היא מקבלת בתמורה לסחורה הבלעדית הזו? כמו בכל פורום יוקרתי, חברוּת במועדון המודיעיני מעניקה לבעליו מעמד אליטיסטי. ידע הוא כוח, וכאשר אתה מייצג מעצמת מודיעין, בשיח המתנהל בין ממשלות, לעמדתך יש משקל רב יותר.
תארו לכם ביקור כמו זה שעשה ראש הממשלה בבריטניה. בבואו לדאונינג 10, או לארמון הנשיאות הצרפתי כחבר בכיר במועדון המידע, דבריו נשמעים ברצינות רבה יותר. כאשר יעלה בקשה כלשהי החשובה לו, סיכוייה להיבחן בכובד ראש טובים. התועלת השנייה היא מעשית: בהענקת מידע חשוב ובלעדי למדינה כלשהי, קל יותר לתרגם אותו למטבע דומה ולקבל תמורה מסוגים שונים. ביטחונית, צבאית, וכאשר רוצים - גם מדינית.
השמש של פרג'
הכירו את אחד האנשים העגמומיים באזור בימים אלה. שמו מאג'ד פרג', ואף על פי שרבים רואים בו האיש החזק ברשות הפלסטינית, ספק אם הוא עצמו מרגיש כך.
גנרל פרג' הוא ראש המודיעין הכללי הפלסטיני, יד ימינו של אבו מאזן, זה הלוחש על אוזנו ובאחרונה גם הברנש המודאג ביותר בסביבתו. אשפוזו האחרון של הראיס לימד את המעגל הקרוב אליו, כי הישורת האחרונה במסע שלטונו כבר כאן. ככל שחולף הזמן, תכופים הרגעים שבהם זקוק אבו מאזן לאשפוז. הוא מרבה לאבד את הזיכרון ונדרש יותר מאי־פעם לרגעי שינה ומנוחה. ביום שבו תילקח ממנו היכולת למלא את תפקידו הרם, יוטל משא כבד על כתפו של הגנרל ואיש הסוד. משימתו העיקרית של פרג', לייצב את הבית בשלב המעבר, תהיה מסובכת.
אבו מאזן יותיר מאחור רשות פלסטינית יציבה אומנם, בעלת מוסדות, אבל רבים הם חורשי רעתה בצמתים החשובים. יחסיו עם נשיא מצרים א־סיסי צוננים מאוד. עם חמאס הם גובלים בתיעוב. בתוך פת"ח התפתחו נגד אבו מאזן ואנשיו מוקדי כוח המצפים בכיליון עיניים להסתלקותו. האחד הוא מחנה דחלאן, השני מחנה ברגותי. בפזורה הפלסטינית, בעיקר ברבת עמון, בלבנון ובסוריה, יש לרשות חסידים מעטים. גם הציבור מחכה לחילופי שלטון. ההמונים מאשימים כי אבו מאזן לא סיפק את הסחורה. הוא אומנם בנה יציבות ביטחונית אחרי טלטלת האינתיפאדה אבל נכשל בהבאת השלום, ובעיקר הפרנסה. בירושלים תמיד יראו ברשות חשודה. ראש הממשלה מכיר בתרומתה לשקט, אבל יש שרים שמתפרנסים ממנהגם לחבוט בה.
בצדק הוא עמוס דאגות, הגנרל פרג'. מהעתיד הקרוב, המעורפל, מן האויבים הרבים, ובאחרונה גם מבריאותו שלו. הוא רק בן 56, אבל חולה לב. ייתכן כי לעתים, בשבתו במרפסת, מתגעגע הגנרל לימי נערותו במחנה דהיישה. אז היה צעיר חסר מנוח, והרבה להיתקל בכוחות צה"ל. בסך הכל ריצה שש שנים בכלא, שוחרר, ומאז טיפס בשורות פת"ח. שלושה עשורים אחרי ימי האבנים בבית לחם, צופה פרג' כה וכה, ועל מי נותר לו לסמוך, פרט לאביו שבשמיים? בעיקר על עמיתיו מבחוץ - ראשי המודיעין הירדני, אולי גם ה־CIA, ועל השב"כ הישראלי. בסדר הפוך כמובן.
בערוב ימיו של אבו מאזן, מצאו ראשי הביטחון שלו את ידידיהם המסורים ביותר דווקא בתל אביב. אליהם פונה פרג' במצוקותיו, בפניהם הוא שוטח את דאגותיו. בניגוד לדרג הפוליטי, מכריו בשב"כ יחלקו לו כבוד רב. לא יעליבו אותו, בפומבי או בהסתר, ויחד איתו ייאבקו בקיצונים, גם אם לא תמיד בהרמוניה מלאה. עבורנו הישראלים, יש בכך שיעור היסטורי. גם האויב המר ביותר לא בהכרח יהיה כזה לנצח. אבל מבחינת פרג' ואנשיו טומן הסיפור הזה דילמה עכשווית וכבדת משקל. מה זה אומר עליך ועל המאבק הלאומי שלך, אם ידידך הטוב ביותר, אחרי הכל, הוא זה שאוחז בגרונך.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל