חזרתי הביתה אחרי כמעט חודשיים בלוס אנג'לס. זו הייתה נסיעה רצופת זיכרונות שבה הרגשתי שמאיר נמצא איתי כמעט בכל פינה; ב־Urth Caffe, בטיולים בסנטה מוניקה, ב־Nespresso Bar, שם גם צולמה התמונה שמופיעה בטור הזה מדי שבוע. אז כבר ידענו שזו נסיעת פרידה מלוס אנג'לס, העיר שכל כך אהב לבלות בה. שכרנו דירה עם מרפסת שצופה לרחוב ראשי והומה, שם מאיר בילה את רוב היום. מדי בוקר צעדתי לסטארבקס כדי להביא לו קפוצ'ינו ואת העיתון "לוס אנג'לס טיימס". מאיר השקיף מלמעלה, מנופף לי בשמחה. הצירוף של שני הדברים האלה, עם הסיגרילה הדקה, תמיד עשו אותו כל כך מאושר. הוא היה צנוע בדרישותיו.
היה לי קשה לשכנע אותו לצאת לנסיעה הזאת. הוא לא רצה לוותר על אף יום שידור. כשהתבשרנו על מחלתו חשוכת המרפא, הוא אמר לי: "כל מה שאני רוצה זה לשמור על השגרה". הצעתי שנטוס ללונדון, העיר שבה הכרנו והתאהבנו. אפילו קניתי חולצה שהיה כתוב עליה: Take me to London. הוא הסתכל על הכיתוב בעיניים נוצצות מדמעות, אבל עדיין לא השתכנע. הוא רק רצה לשדר.
הייתה חרושת שמועות סביב הנסיעה שלנו ללוס אנג'לס. הסובבים אותו הבחינו שמצבו הבריאותי לא כתמול שלשום, אבל הוא בחר שלא לשתף. הוא לא רצה רחמים. רון קופמן אפילו שלח לו הודעת טקסט: "תשמיע קול פח, מדברים פה שאתה כבר בר מינן". מאיר התפקע מצחוק כשקרא את זה, וזה הרגיע אותו שהוא עדיין חי.
מקום הבילוי האהוב עליו בלוס אנג'לס היה חנות הספרים Barnes & Noble במדרחוב סנטה מוניקה. הוא היה יכול להעביר שעות בחנות הענקית הזאת, משוטט בין אלפי הספרים והמגזינים. לא עניינה אותו שום חנות אחרת. "יש לי סנדלים. למה אני צריך עוד זוג?" אמר. הוא תמיד התלהב מהשפע כמו ילד בחנות צעצועים. היה כיף להיות איתו שם. הוא אסף בהתלהבות מגזיני ספורט מכל התחומים, ספרי היסטוריה וביוגרפיות. תמיד יצאנו משם ברכוש רב
ובאושר גדול. היה לי עצוב לגלות בביקור זה שהחנות האהובה עלינו נסגרה; דווקא היא מכל שפע החנויות שיש שם.
בחודש האחרון לחייו, כשפעולת החזקת הספר הפשוטה הפכה להיות כמעט בלתי אפשרית, גייסתי את כל היצירתיות שבי כדי לאפשר לו להמשיך לעשות את המעט שאהב. בחודשי חייו האחרונים, הבנות שלנו עדיין המשיכו להזמין לו ספרים מאמזון לבקשתו, אבל הם נשארו מיותמים על השידה.
***
בנסיעה האחרונה שלנו יחד ניסיתי לשכנע אותו לעשות גיחה ללאס וגאס, העיר שבה תכנן לבלות את שנות הפנסיה (למרות שהיה לי ברור שפנסיה לא תקרה כל עוד הוא יוכל לשדר). הוא אהב להסתכל על הרולטה ולהמר בכאילו על המספר שייפול, בלי לקחת חלילה סיכון. התוכנית שלו לפנסיה הייתה לשים דולר על האדום ועל השחור בו־זמנית, כך שהוא אף פעם לא יפסיד. הייתי צריכה להזכיר לו שיש גם אפס קטן וירוק, ובמקרה שהכדור צונח שם, הוא מאבד את שני הדולרים שלו. "לא חשבתי על זה", הוא אמר. מאיר היה מהמר כל כך גרוע, שמזל שהכל היה רק בכאילו.
היה לו קשה כשמבטי ההערצה הוחלפו במבטי רחמים למראה ההליכון שנעזר בו. ההתעניינות בו הייתה אמיתית וכנה. "מאיר, מה קרה?", "רפואה שלמה" ו"מתי תחזור למגרשים?" שאלו אותו. הוא חייך במבוכה ואמר: "יהיה בסדר". הנסיעה הזאת הייתה הפעם האחרונה שבה יצא לחו"ל.
עד היום, כל מעבר בשדה התעופה בן־גוריון בלעדיו עצוב וקשה ומזכיר את הנסיעות שלנו יחד. חודש לפני שהוא נפטר, אמרו לבתנו סיון בביקורת הדרכונים: "את הבת של מאיר איינשטיין? כבוד", כאילו קראו את מחשבותינו. בחודשים האחרונים כבר מיעט לצאת מהבית שלא לצורכי עבודה.
גם בלוס אנג'לס הרחוקה, למרות הרצון להתנתק בזמן המונדיאל בימים אלו, עדיין שמעתי את שאגות ה"שער" של השדרים בשלל שפות מכל המסכים של החנויות, המסעדות ואפילו בהמתנה לקבלת רכב שכור. זה גרם לי להבין שלעולם לא אוכל להימלט מהזיכרונות.