מאיר שלי היה אלוף ההרגלים וההתמדה. כל חיינו המשותפים, 42 שנים, ניסיתי ללמוד ממנו. אבל איך אפשר להעתיק הרגלים שהם לא ממש הגיוניים? איך אפשר לאכול כל ערב בדיוק את אותן חמש פרוסות לחם עם אותה גבינה כחושה ותפלה, עם אותה שמנת, אותה חביתה שאסור לשדרג ובדיוק אותו סלט ועם אותם מרכיבים, ועוד להתענג על זה? המשפט השגור אצל מאיר היה שהרגלים מביאים להתמדה והתמדה להצלחה, במיוחד כשאוהבים את מה שעושים.



למדתי עיצוב אופנה בלונדון, והחלטתי ליישם את משנתו של איינשטיין כשחזרנו לארץ. את החנות הראשונה שלי בירושלים, ״קו אולי״, פתחתי עם המון תשוקה ואמביציה. החנות הייתה בקומת הכניסה של בניין ישן עם דיירים קשישים שחיו שם עשרות שנים.



הכנתי ועיצבתי דגמים במשך חודשים והכל היה מוכן לפתיחה. יממה לפני, התפרסמה כתבה גדולה בעיתון תחת הכותרת: “הבוטיקים ייסגרו ראשונים”. איזה כיף, ממש מעודד. מאיר, שהיה גם כתב כלכלי, ידע שיש בזה סיכון, אבל הוא מאוד האמין בי ואמר: ״אם תאהבי, תתמידי ואם תתמידי, תצליחי״.


למחרת, עם פתיחת החנות ועד סגירתה בערב, נמכרו כל הדגמים. לא סתם נמכרו, אלא ממש נחטפו. הקהל אוהב. עכשיו נותר להעמיד למבחן רק את כושר ההתמדה.



לאורך השנים הגיעו אלי נשים שהתחברו לקו שלי, לשילובי הבדים וההדפסים הססגוניים במידה one size שמתאימה לכולן. מהחנות הזו נדדתי למושבה הגרמנית, ומשם למרכז המסחרי החמוד בשכונת בית הכרם. החנות הקטנה הייתה עמוסה בדגמים בלעדיים, בסגנון ובעיצוב שכבר היה מזוהה איתי. שמחתי להיתקל בנשים שלבשו את הבגדים שלי וחזרו בהתמדה לרכוש עוד ועוד מכל קולקציה חדשה שעיצבתי. העבודה בחנות, בנוסף לניהול בית וגידול שתי בנות קטנטנות, הייתה קשה ומתישה. יום אחד גונבה לאוזניי שמועה על שוק סיטונאי ענק בעיר בולוניה שבאיטליה, המציע את מיטב האופנה האיטלקית “רק לבעלי חנויות״.



***



מכיוון שכוח ההתמדה שלי נחלש  בהדרגה, היה לי ברור שזו רק שאלה של זמן עד שאנסה לבדוק את האופציה המפתה הזו. ההזדמנות הגיעה הרבה יותר מהר ממה שדמיינתי. כעבור שבועיים, מאיר הודיע לי שהוא נוסע עם אבי רצון לשדר משחק כדורגל בפארמה, שכנתה של בולוניה - מה שאומר טיסה לבולוניה ורכבת לפארמה. הנסיעות לאיטליה לשידורי כדורגל לא היו אירוע יוצא דופן. ערוץ 1, שאיבד את זכויות השידור לליגה בארץ, החליט כפיצוי לצופים לשדר בכל שבוע משחק מהליגה האיטלקית. משחק? סליחה - מחצית. למזלם של הצופים, זו הייתה המחצית השנייה.



הבנתי שמישהו מלמעלה מנסה לרמוז לי שאולי הגיע הזמן לשינוי. הצטרפתי למאיר ואבי לנסיעה, ובאותה הזדמנות הרווחתי גם משחק כדורגל משובח. עמדתי נפעמת מול הקהל העצום האוחז נרות דולקים, מריע ושר, לא מודעת כלל לעובדה שהשידור התחיל, ואני עומדת לפני מאיר ומסתירה לו חצי מהמגרש. הוא, בנונשלנטיות של מקצוען אמיתי, הזיז אותי קלות: ״מאמי, שבי, את מסתירה לי”. ייתכן  שזו הייתה הסיבה לכך שלא הוזמנתי יותר למשחקים. למחרת הגעתי לשוק הסיטונאי בבולוניה, ונדהמתי מהשפע: רחובות שלמים של חנויות עמוסות באופנה איטלקית משובחת. עם אלפי דגמים בכל המידות והצבעים, כל שנותר זה לאסוף. למה אני טורחת לסחוב גלילי בדים עצומים וכבדים, לעצב ולגזור בלילות עשרות דגמים ולהתרוצץ בין תופרות, בזמן שיש מבחר כזה בהישג יד?



אספתי ואספתי, ורק שכחתי פרט אחד קטן: במקום לקנות סחורה לקהל לקוחות ה־one size הנאמן שלי, ראיתי לנגד עיניי את בנותיי הצנומות בנות העשרה.



חיכיתי בקוצר רוח לשחרור הסחורה מהמכס, כשאני מבטיחה לכל הבאות בשערי חנותי שסחורה ממש לוהטת מגיעה בקרוב מאיטליה. הסחורה הגיעה, ואיתה הלקוחות. כולן התפעלו מהבגדים, אבל המידות היו כל כך זעירות שכל מי שניסתה להשתחל לתוכן התבאסה. ״יש עוד מידות בדרך?״ הן שאלו. ״לא, אלה המידות, ויש עוד המון מאותו דבר״, אמרתי בבושת פנים. “מתי יגיעו הדגמים שלך?״ הן שאלו בדרכן החוצה בידיים ריקות. ״לא בזמן הקרוב״, לחשתי. הייתי עמוסה בסחורה, והייתי חייבת להחזיר לפחות חלק מההשקעה.



השכן הארגנטינאי שלי, חוליו, הבעלים של חנות בגדים צמודה, שהתמיד במשך השנים להביא בדיוק את אותם דגמים לקהל הנאמן שלו, כעס עלי. ״מה עשית? הלקוחות שלך מגיעות לכאן וצועדות ישר אלייך בלי להסתכל ימינה ושמאלה. הבאת סחורה לילדות!״, אמר וצדק.



הטעות הזו לא שרדה את כוח ההתמדה שלי, ולאט לאט איבדתי עניין, עד שהחלטתי שהתמדתי מספיק. למאיר זה לא היה קורה.